רגאי דרומי

(צילום: גיל נמט)

גיא טנא על חנוך טיאר והאופרייטעס: אמירה חברתית-פוליטית נוקבת באלבום מעניין וצבעוני.

צלילים חדשים מהסצנה הבאר שבעית הפורחת מגיעים בצורת האלבום הנושא את שם מבצעיו, חנוך טיאר והאופרייטעס. רגאיי אנרגטי שמושפע היטב מסביבתו הקרובה והרחוקה. טיאר כותב, מלחין ושר ואחראי לעיבודים ולהפקה, יחד עם גיל נמט ונדב אזולאי. הישר מאולפני "קקטוס" בעיר העתיקה הבאר שבעית, הגיע לכאן אלבום מעניין וצבעוני.
כלי הנשיפה הם מרכיב דומיננטי בצליל של האלבום, וכבר בשיר הראשון ,לעזאזל, הם משתלבים בהצהרת כוונות של אלו הנדחקים אל מחוץ למרכז התקשורתי. אבל למרות שהפלייליסט, כנראה, לא נועד להם, השמחה והחיוביות מדבקים בפתיחה מקפיצה וכיפית.
האמירה החברתית-פוליטית של טיאר נוקבת: "כדי לטעום פרה קדושה דופק את כל העדר", הוא שר בבעלולו, עם איתמר ג'וניור אזולאי. טיאר מערב את הירושימה ונגאסקי עם קו העוני והאקסודוס והכל מדוד, קצבי, מהיר, ישיר לפנים שלך. בגוביינא, עם S-z , הוא מפנה את החצים לעם עצמו: "מערבבים עוקצים משקרים מרמים זה את זה", ומזכיר לכולנו שאת הסטנדרטים להם אנו מצפים מאנשי הציבור, צריך לקיים גם באופן אישי. הצליל הערבי מתגלה בפעם הראשונה (וביתר שאת בהמכתש), ולא האחרונה באלבום, ולצד כלי הנשיפה מתקבל כאן מיקס מדליק של סאונד וביט.
אהבתי גם את תלול מסלול, הנושא בתוכו גם אסוציאציה למונח הצבאי שכבר הופנם באונס באוצר המלים הבאר שבעי, ומציג כתב אישום אפוקליפטי כלפי החברה הישראלית.
ההשפעה של מאיר אריאל על הטקסטים של טיאר, מגיעה לשיאה בחצי הכוס, המציג את כישרונו להשתמש בעברית משובחת על מנת למתוח ביקורת חריפה, דבר שנשכח מעט אל מול האגרסיביות והוולגריות בטקסטים של הראפרים הנהנים כעת מחשיפה והצלחה גדולה.
בהימים הנוראים פונה טיאר אל עצמו ועורך חשבון נפש, לא בלי הומור (מבטא פרסי, טקסט מבודח). שילוב מעניין של אלקטרוניקה, רגאיי ומוסיקה ערבית יוצר כאן בונבון אמיתי.
האלבום מסתיים בג'ורג' אורוול (קוף), שיר/משל שמזכיר באנרגיות שלו את קטע הפתיחה, לוקח את הדרוויניזם, מכמני השפה העברית והומור עצמי בריא, ומגיש לנו השקפה מפוכחת וישירה בעטיפת קצב וצבע, להמתיק את הגלולה. שווה האזנה.