רוק דרומי

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על ארץ שלא שם של דויד פרץ: אלבום חשוב של היוצר שמסמל יותר מכל את פריחתה וייחודיותה של המוזיקה שמגיעה מבאר שבע.

 
ארץ שלא שם, אלבומו החדש של דויד פרץ, כמו כל אלבום של היוצר הדרומי הזה, אינו ניתן להתייחסות רגילה ושגרתית . פרץ אינו רק מוזיקאי, לא רק זמר, הוא למעשה השם שמסמל יותר מכל את פריחתה וייחודיותה בתרבות הישראלית של המוזיקה שמגיעה מבאר שבע.
סביב אולפני "קקטוס" בהם מפיק פרץ מוסיקה ליוצרים צעירים, מועדון "עשן הזמן", פרויקט מרכז הצעירים ואינסוף דרכים בהן תרם ועודנו תורם פרץ לעלייתה של הסצנה הבאר שבעית ולמקוריותה – מתרכזת יצירה משמעותית ומסקרנת, שאלבומו החדש מהווה חלק בלתי נפרד ממנה וסימבולי לגביה.
השיר הראשון, למכור את נשמתי לשטן, נפתח בציטוט מתוך Me and the Devil Blues של רוברט ג'ונסון, משנות השלושים: 'ירדתי אל הצומת ונפלתי על ברכיי'. פרץ שר בלוז-רוק מחוספס, מעין גרסה עברית לאותו שיר איקוני , כזו שפורשת סיפור אישי, וגם לא אישי, של אמני אינדי שנאבקים על פרנסתם ואמנותם. מהחספוס השנון של השיר הראשון, אל בואי אליי, עם פתיחה מפתיעה של המיתרים של פיט וויטפילד. השילוב של רוק והחצוצרה של אבינועם לסרי, יוצרים שיר אהבה פשוט ואמיתי.
עשן הזמן הוא המנון מחווה למועדון הבאר שבעי הידוע, מוקד עשייה משמעותי של הסצנה הדרומית. פעמים רבות מוזכר שמה של העיר שכה אהובה על פרץ וכה משמעותית ביצירתו, העיר העתיקה ששרדה עידן ועידנים של זמן ועשן. הפסנתר של איתי בלטר והמפוחית הבלוזית של פרץ מוסיפים ערך מוסף לשיר האהבה לבירת הנגב.
פרץ מעלה הילוך, לפחות מהבחינה הדעתנית, בהשיר של אמצע החיים, כאשר אופי קרקסי, וודבילי, בצירוף החלילית השובבה של יעל נצר והאקורדיון של נדב אזולאי, מסווה אמירה ביקורתית חריפה של פרץ , הידוע בדעתו הנחרצת על יחסו של הממסד לבאר שבע בפרט ולנגב בכלל.
צלילים אוריינטליים נשמעים לראשונה בארץ שלא שם, עם יגל הרוש בקמנצ'ה, עוד ונאי. שיר המסע הזה מזכיר לי טרובדורים אחרים, מאהוד בנאי עד לאונרד כהן. מסעו של פרץ מאיר תחושה של ריקנות, של משיכה ודחייה כלפי תל אביב הגדולה, אל מול מרחב קיים וממשי, שהוא נוכח-נפקד בתרבות הישראלית. האינטנסיביות והרגש שמשקיע פרץ בטקסט עוברות נפלא בעיבוד. זהו אחד השירים הטובים באלבום, אם לא הטוב מכולם.
פרץ ממשיך לקיים יחסי שנאה-אהבה עם המוות במוות בא לפנות בוקר. כאמן, המשיכה הטבעית שלו לבלוז מתחזקת מיסטיות וחוסר חשש מהטאבו לכאורה הזה. הגיטרה המחוספסת שלו ובס מצויין של דודו חמד, עוזרים להחזיק את השיר המעט מנומנם הזה ברמת האינטנסיביות הראויה לו.
סופות אבק חולפות
מעל מרכז הנגב
ירח מזדקן מעל כביש ללא מצפן
שישים שנה כל זה רק
'משהו על הדרך'
שאף פעם לא תשתנה
שאף פעם לא תשנה
לאחר ציקלורמה מ- 2014 , מציע פרץ את דרך מצדה, השיר הבאר שבעי ביותר שלו. עם סאונד טום וייטסי (שהחזיר אותי לאלבומו של ווייטס Swordfishtrombones), השיר עומד על כל פצעון בתמונה האידילית שלעיתים מנסים, פוליטיקאים בעיקר, לאייר עבור באר שבע: דיור, עזיבה, שברון לב, סופות אבק, תחושת ארעיות, אפליה, שלא לדבר על הסמליות של המקום על שמו קרויה דרך מצדה, בו התבצה התאבדות קולקטיבית.
כמו אגדה היא בלדה רכה ונוגעת, בה מצליח פרץ, יחד עם הופעות אורח מרשימות של נועה שמר בקולות, אבינועם לסרי (אושיה באר שבעית בפני עצמו), ומורפלקסיס, שהגיע מהצפון לתופף, ליצור שכיית חמדה אמיתית, בודדה מאהבה ואוהבת את הבדידות. פרץ צריך את השקיעה. לא רק את השקיעה הנגבית, המדברית והמוחשית. גם הקונספט של השקיעה, הקוסמי והרומנטי, הסמנטי והחברתי, מהווה יסוד משמעותי ביצירתו, והשיר הוא מקום טוב להתחיל לחקור בו. הקבלה והשוואה ל"אל תפחד" של אהוד בנאי מתבקשת.
כחלק ב' של השיר מגיע הדרך הביתה, בו מתמוססת מעט הבדידות לטובת מתיקות חמצמצה של מסע מתמיד לאהובה, ומסע מתמיד של אמן שנמשך לנדודים ."אף פעם לא הייתי טוב בלאהוב אותך כשאת כאן", שר פרץ. אבל הבית מהווה עבורו מקום בטוח, שבו יוכל לנוח מאבק הדרכים הפורע את הדקלים ומשתרג בריסי האנשים.
כבונוס, מקום בתוכי, יחד עם איתי פרל, עוד אמן צפוני שהיגר דרומה, ונדב אזולאי. בלדה אופטימית עזה שחותמת את האלבום, בלי הרבה חוכמות ועם הרבה כוונה. אולי זו הדרך שבה פרץ רוצה להציג עצמו לקהל בתחילת 2016: דרומי, אופטימי, פשוט, ישיר. הבלוזיסט שבו דומיננטי אבל נדמה לי שהפעם, הוא הראה שהיכולת שלו ליצור באופן מגוון קיימת ועוד איך. האמירה החברתית הופכת את "ארץ שלא שם" לאלבום חשוב ושווה האזנה.
האלבום ב-bandcamp
https://davidperetz.bandcamp.com/

בואי אליי