שוט, דונט טוק

(צילום עטיפה: באדיבות הליקון)

פסקול הסרט החדש של קוונטין טרנטינו, שמונת השנואים, מציג כתמיד מוזיקה, שירים וקטעי דיאלוגים של השחקנים. הפסקולים, כמו הסרטים, היו מוצלחים מאוד, מצליחים מאוד, ותמיד הפתיעו בחשיפה מחודשת – לפעמים אפילו ראשונה, לקהל האמריקאי – של להיטים משנות ה-60 וה-70 . האלבומים האלה הביאו אושר רב לצרכני הפופ הנוסטלגי, ובצדק. להיטים כמו little green bag ו-stuck in the middle with you חזרו לסיבוב נוסף בזכות הסרט כלבי אשמורת. היה נעים להיזכר ב-baby it's you , להיט של להקת סמית' מ-1969 שהופיע בפסקול חסין מוות.
גם בפסקול החדש, לצד המלל, יותר מדי מלל, מעלה טרנטינו מנבכי ההיסטוריה של הפופ שלושה שירים שאפילו אין להשוות בינם לבין השירים שהוזכרו קודם, משום שאלה מעולם לא היו להיטים גדולים. החדש מביניהם הוא apple blossom , שיר של הווייט סטרייפס משנת 2000 , קצרצר, שתי דקות פלוס, ולא ממש מזכיר את המוזיקה של המותג של ג'ק ווייט. גיטרות, אקוסטית וחשמלית וקול שנשמע כמו פול מקרטני. Now you're all alone , בלדה של דייויד הס, היא גם מחווה של טרנטינו לבמאי ווס קרייבן והופיעה בסרטו מתחילת שנות ה-70 , the last house on the left . הכי ישן, והפתעה נעימה מאוד, בוודאי למי שאוהב את רוי אורביסון ושמח תמיד לגלות משהו שלא הכיר מתוך הרפרטואר הענק שלו, הוא there won't be many coming home . שיר באווירה מערבונית, כמתבקש. המנוני, דרמטי, עם תופים במקצב צבאי אבל, וחבל, ללא הגיטרה האופיינית של אורביסון. השיר לא הצליח בזמנו להיכנס למצעד האמריקאי, ואפשר לומר שנשכח, והבחירה בו מחזקת את תדמיתו של טרנטינו כפריק של קולנוע, מעריץ נלהב, ידען, של כל דבר שעלה אי פעם על המסך הגדול. זאת, משום שהשיר לקוח מהמערבון the fastest guitar alive מ-1967 , הסרט היחיד בכיכובו של אורביסון, כמרגל בשירות צבא הדרום, במלחמת האזרחים, שהגיטרה שלו היא בעצם רובה קטלני.
אבל, עם כל הכבוד לשירים, הסיפור הגדול הפעם הוא מלחין הסרט (והמועמד לפרס גלובוס הזהב): אניו מוריקונה. טרנטינו מעריץ את מלחין הסרטים האיטלקי ונראה שזה הדדי. הבמאי השתמש לא אחת במוזיקה קיימת של מוריקונה. נראה צעד מתבקש והגיוני שמוריקונה יכתוב סוף סוף מוזיקה מקורית לסרט של טרנטינו, וזה אכן קרה, וזה ציון דרך היסטורי, משום שכבר עשרות שנים לא כתב מוזיקה למערבונים בכלל ולסרט אמריקאי בפרט. המוזיקה? א-לה-מוריקונה, ופחות חשובה מהעובדה שטרנטינו הגשים חלום מקצועי ואישי, ומשתף פעולה עם אחד המלחינים החשובים בתולדות הקולנוע ובוודאי בז'אנר האהוב על הבמאי.