שורות חדות של רגש

(צילום: יח"צ)

גיא טנא אהב את לחלום, לרקום, לפרום של עדי מדנס, אך מסתייג: הגיע הזמן שמדנס יעבור הלאה, לבחון ביצירתו פנים נוספות.

לחלום, לרקום, לפרום, האלבום השלישי של עדי מדנס, הוא יצירה גדושה: לא פחות משמונה עשר שירים כלולים בו, בדומה לאלבום הקודם מ-2006, החיים הכפולים של עדי מדנס, שכלל אף הוא מספר שירים גדול בהרבה מן המקובל. למדנס יש הרבה מה להגיד ונגנים רבים משתתפים עמו בפרוייקט: חיים לרוז, ז'אן פול זימבריס, אסף אמדורסקי, פיטר רוט, הילי ילון, אור אדרי, זאב נחמה, אריה ווליניץ, אבי סינגולדה, ישראל נחום, ירון גוטפריד וניר גבע, הם רק חלק מהגלריה המפוארת של מוזיקאים שנוטלים חלק, ואכן האלבום נשמע מקצועי, מעניין, מגובש. כל מה שציפיתי ממדנס, באלבום שלישי, בשלב זה של חייו, בגיל 41.
אני אוהב את השירה של מדנס, את היכולת הלא מעורערת שלו להביע רגש בשורות חדות ונוגעות. לפעמים זה נשמע לי אפילו קל מדי או לפחות אוטומטי מדי. כשתחזרי נוגע ברוק , אם את תעזבי אותו הוא יכתוב שירים, נוגע בקלאסי ובפאנקי ובאשר אהבתי, למילותיו של יניב בר ששת ז"ל, מדנס מתקרב למיינסטרים. כל זה רק בשלושת השירים הראשונים, וריבוי הסגנונות מתמשך, להפגין את הכישרון של היוצר.
אבל, אבל, ושוב אבל…משהו הפריע לי. משהו חד ככפיס דקיק בצד האישון. נדמה שגם באלבום הזה, כמו באלבום הקודם לפני כמעט עשור, יש איזשהו עיסוק חטטני מדי, קורבני מדי, ויצירת דמות כה פגועה שמוציאה מתוכה לצד פנטזיה רומנטית גם יצר אלים וקשה. גם "לחלום, לרקום, לפרום" (כותרת מחווה משירה של ענבל פרלמוטר, חתול בשק ), מתחבר לתחושה הקבועה ביצירתו של מדנס, שאינה נפקדת גם הפעם:  עושק ע"י החיים, קורבנות, חוסר סינכרון טוטאלי עם החברה .
נכון, יש מקום גם לביטוי יצירתי ואמנותי מהסוג הזה. נכון, חלק גדול מהשירים באלבום איכותיים, יפים, לא עוברים ליד. אבל מבחינתי, כמאזין, הגיע זמנו של עדי מדנס לעבור הלאה ולבחון ביצירתו פנים נוספות והתמודדויות אחרות, כדי לעניין מאזינים שגדלו וצמחו אתו ולא נשארו מאחור, במחשבה שהם מובסים.