שי לאהובה

שי צברי (צילום: פייסבוק)

ציפי פישר התרגשה מהמחווה של שי צברי לאהובה עוזרי הנלחמת בגבורה בסרטן, וגם תוהה מדוע יש כה מעט מוזיקאיות בז'אנר הים תיכוני.

אתמול בערב הלכתי לראות את שי צברי ולהקתו בזאפה בירושלים. כמו בכל הופעה שלו שבה הייתי, הוא הצליח להרים את כל הקהל באנרגיות המדבקות שלו, ומעט מאוד אנשים לא היו על הרגליים, עד סוף ההופעה. אבל מבחינתי, אחד השיאים קרו דווקא ברגע של שקט יחסי, כאשר שי התיישב בקצה הבמה והקדיש את השיר הבא לאהובה עוזרי. עוזרי, כפי שאתם וודאי יודעים, מאושפזת בתל השומר לאחר שמחלת הסרטן הכתה בה בשנית. אז שי שר את השיר מעליי דממה של עוזרי, בעיבוד מינימליסטי שנתן לקול הענק שלו את היכולת לחדור ישר ללב. לא היה אדם בקהל שלא רותק לתחינה הזו שבמילותיה של עוזרי, "תן לי מקום, רק לנגן אהבה", שצברי היטיב כל כך לבטא בקולו. מאוחר יותר חזרנו למקצה הכפיים, עם ביצוע לצלצולי פעמונים, שאפילו אמי, שגם נכחה בהופעה, ולא מכירה היטב את שיריו של צברי, הצטרפה בכיף לשירה. גם שם, כמובן, צברי עשה כבוד למאסטרית, ושיר נוסף שלה, קול קורא במדבר, בוצע בהדרן. אני מקווה שהאנרגיות המרפאות של שירת רבים המושרת בדבקות, איכשהו הגיעו לעוזרי, ומסייעים בהחלמתה.

אין ספק ששי צברי ראוי להיחשב כממשיך ראוי למורשת של עוזרי, אבל הייתי גם רוצה לראות יותר נשים שיצליחו כמוה לשלב בין פופולריות לאיכות ללא פשרות. כרגע, רק נסרין קדרי בולטת בשדה המוזיקה הים תיכונית הפופולרית כמי שמשלבת את אותם אלמנטים של מסורת ונגישות. לא חסרות זמרות  נהדרות ששרות מוזיקה מזרחית איכותית, כמו מורין נהדר או ענבל ג'משיד, אך אלה לא פרצו עדיין את מחסום גלגל"ץ המפורסם. גם אין כמעט נגניות בשדה המוזיקה המזרחית: ישנן כמה נגניות עוד וגם צפיתי פעם בכנרת, וזהו בערך. חבל שגם אחרי כל כך הרבה שנים, עוזרי מתבלטת בייחודה כמאסטרית בשני השדות, נגינה ושירה, וגם בהיותה אישה. כולי תקווה שמיזמים כמו בית הספר למוזיקה מזרחית במוסררה, יביאו לשינוי של מצב זה.