שרה, מספרת, נכנסת ללב

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על רוזא: בלדות מינימליסטיות, ביצועים יצריים, שירים על חייהם של בני אדם.

כבר שבועות שהדיסק של להקת רוזא (ורד דקל, שירה ופסנתר, זיו מורן בגיטרה אקוסטית, יחד עם רועי רגב בגיטרה חשמלית, הבסיסט יהוא ירון, המתופף גלעד שמואלי ומאיה בלזיצמן בצ'לו ), מונח לידי, וכל האזנה מחלחלת עוד ועוד אבל נדחקת מפני אלבומים אחרים, חדשים, המציפים אותנו בעונת החגים.
גם הפעם, דווקא האלבום החדש והאיכותי למשעי של פורטיס, היה בדרך לביקורת. אבל הלב רצה משהו ישיר יותר, מחוסר פוזה, וזה היה העיתוי הנכון לרוזא. יסלח לי פורטיס, הוא אינו זקוק לי כאשר מיטב מבקרינו מהללים אותו כפילוסוף מזהיר לכל הפחות…
לאחר יותר משמונה שנים בהן אני כותב על מוסיקה ישראלית, הסטנדרטים שלי עולים ועולים ואני מחפש כל העת משהו אחר, משהו שמטאפורית, יזקוף את אוזניי. כאשר בשיר קחי נשימה אחת שרה דקל , "ורד, ורד, מה קרה?", באמינות שקשה לערער עליה, האוזניים הזדקפו, כולל התנוכים. אין באלבום של רוזא תחכום יתר, מילולי או מוסיקלי, אבל דקל שרה , מספרת, ישר ללב, והעור נעשה חידודין חידודין.
רוזא מציגה בלדות מינימליסטיות, מבוססות האקוסטית של זיו מורן, כמו כל אדם חלום ובוא אתה אלי, שנכתב בשיתוף עם מאיר גולדברג, אשף הפשטות שברגש, או אני קטנה מאד, הפיוטי. מצד שני, ביצועים יצריים, בהם ירון ושמואלי מגבים שירה חזקה, חתוכה לעיתים. דקל נשמעת בשלה, עוצמתית ומלאת אופי, בדקל על המים, המצוין, וזמן, בו היא ממשיכה לעסוק בחיים של אנשים, תמר ורחל ועופר, או כל שם אחר שייתן הרגשה למאזין, כאילו עולמו ועולמה של דקל מתמזגים. החשמלית של רגב מקנה לשיר הזה לבוש רוקנ'רולי. אהבתי.
את הדיסק חותם חוזר בתשובה הנפלא, שיר גדוש רגשות, אולי זכרונות, של זוג העומד בפני הקרע המאיים עליהם כאשר אחד מהם מתחזק, עם או בלי מירכאות, מול בת זוג שמנסה לשמר את הזוגיות. סוף מרשים לדיסק מוקפד ואיכותי.