שרות מהלב

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על the aprons :  מעין אלבום-קונספט, בו חוה כהן וטליה פרי תרות במחוזות כמו-סוריאליסטיים, אך לא מוותרות על אמירה אמיתית.

האלבום השני של טליה פרי וחוה כהן מציג על העטיפה שעוצבה להפליא ע"י בוב אורל (תמונות: ולדה קירילוב ובנימין אסתרליס, AKA  מורפלקסיס), את השתיים כבנות ים לכודות ומוגבלות באמבטיה ביתית קטנה. הקונספט של עדינות נוזלית ותכלכלה בסביבה מגבילה ומרובעת, ילווה לאל אורכו את any human heart שהפיק נועם רותם, מי שהגיע מהרוק המחוספס. כן, כולל נשורת, המינורי יותר, באורח מפתיע ולא צפוי.

האפרונז שרות על התמודדות, מעודדות ודוחפות מעלה. כמו בשיר הפתיחה Fear of Heights , בו הן מציגות את הפחד הקמאי כדבר שאדם יכול לו, כאתגר בר התמודדות. כך גם בנקודות אחרות לאורך האלבום, מעין אלבום קונספט שנשמע לעיתים כמזמור רוחני אחד המוגש פרק אחר פרק. כמו הופ סנדובל, ג'ואנה ניוסום ואליסון שואו, ופרת בן צור ומלכה שפיגל, תרות האפרונז במחוזות כמו-סוריאליסטים ,בקולות מרחפים ודקים ללא ויתור על אמירה אמיתית.

העיסוק בפחדים נמשך גם בעיסוק במערכות יחסים. ב-Ever Lasting Happiness , למשל, הדיבור הוא המזור לפחד והאושר הוא יעד בר השגה. ב- You her And Me הן שרות על עיוורון מבחירה שניתן להיפוך, לפיכחון בכל לב אנושי. ב- Day Off, מעין גרסה נשית ליום המושלם של מורנו ורבנו זצ"ל לו ריד, מתערבב האושר המושלם עם ציניות. הביטוי As seen on TV חוזר על עצמו וגורם להתנועע בחוסר נוחות כאשר היופי של הלחן והשירה מתעמת עם המחאה ועם הדרך בה היא מוצגת.

שיר הנושא עוסק ברשת קורים שמייצגת את החיים עצמם. דווקא כאן חשתי מעין קלישאתיות וחוסר בשלות בטקסט בפרט ובמכלול השיר כולו. ב- Song Of Love הקצר והפשוט חשתי ביטוי נפלא של יופי. האפרונז יצרו כאן תמהיל מזוקק ומודע לעצמו של כל מה שדרוש כדי לרגש ולהרכיב שיר טוב באמת.

אבל ב-Voices, לקראת נעילת האלבום,משהו מוזר קורה: האפרונז מגבילות עצמן כאשר הן שרות, We don't exist outside the city/ all the voices are inside my head ,ולרגע נדמה שהן יצורים קסומים שבאו להאיר תודעות עירוניות ולהימלט למקום מסתור, עד האלבום הבא. אני ושכמותי, כפריים בורים, מרגישים שרוצים עוד. אצלנו אין אמבטיות, אבל יש מעיין. אתן באות?