כותרות האתמול: 13 באפריל, 1978

"כדמותו יוצאת הדופן, כך גם המוזיקה של דייויד בואי, חריגה, מוזרה, יוצאת דופן. הוא יוצר צלילים מעוותים ('היפה והחיה'), מדקלם יותר מאשר שר ('ג'ו האריה'), והצלילים האלקטרוניים מטשטשים כל קול אנושי. שירתו קשה להבנה, הוא לועס ובולע את המילים, וגם כשמילות השירים לפניך תקשה עליך מלאכת המעקב".

כך כתב מבקר התקליטים הלועזיים של להיטון על heroes של דייויד בואי, ולא היו לו הרבה מילים טובות לומר על התקליט. את שיר הנושא הוא אהב ("שיר הבנוי היטב ומתקדם לקראת שיא"), אבל את blackout  (טישטוש, קרא לו המבקר), הגדיר "שיר חולני". על the secret life of arabia כתב שהוא "פזמון דיסקו לא רע", אבל moss garden הוא לא יותר מ"מריטת עצבים". גם העטיפה לא ממש הדליקה את המבקר, שפסק "לא מי יודע מה", וסיכם – "שניים-שלושה קטעים מצדיקים האזנה לתקליט. האחרים? חבל על הזמן".

למרות ההסתייגויות של המבקר הישראלי והציון הלא מחמיא, מבקרי המוזיקה בעולם דווקא אהבו את האלבום השני ב"טרילוגיית ברלין" של בואי, בין low ל-lodger . בואי וטוני ויסקונטי הפיקו את heroes ורוברט פריפ, גיטריסט להקת קינג קרימזון, התארח. האלבום אמנם הסתפק רק במקום ה-35 בארה"ב, שלישי בבריטניה, אבל ב-2005 היה אחד מתשעה של דייויד בואי שנכללו בספר "1001 אלבומים שאתם צריכים לשמוע לפני שתמותו".

מילא הביקורת השלילית על התקליט – זו הרי זכותו (וחובתו) של כל מבקר ומבקרת בכל תחומי האמנות, לכתוב את דעתו/דעתה, בהגינות וביושר. אבל דבר נוסף שמתברר, ולא בפעם הראשונה, הוא פער הזמנים העצום, הבלתי נתפס, בין יציאת תקליט בחו"ל לבין ההוצאה שלו בארץ, הדפסה ישראלית כפי שקראו לזה. Heroes יצא בחו"ל כבר באוקטובר 1977 אבל הביקורת פורסמה רק כחצי שנה לאחר מכן! כמובן, אפשר היה להשיג בישראל את האלבום כבר זמן קצר לאחר שיצא, אבל רק בייבוא, ובמחיר יקר מאוד, שלא כל המעריצים היו מסוגלים להרשות לעצמם. כיום, כאשר כל שיר ואלבום זמינים מיידית בסטרימינג, חינמי או בתשלום, הימים ההם נראים רחוקים מאוד, פרה-היסטוריים, אפילו פרימיטיביים בעיני צרכני המוזיקה בני זמננו.