דמדומים

(צילום: יוסי צבקר)

חיים נוי על "סבא שלי רמטכ"ל", בתיאטרון הקאמרי: מונודרמה מרגשת, שזורה צחוק ובכי, על נכד, סבא אהוב ואלצהיימר.

"סבא שלי רמטכל", בתיאטרון הקאמרי, היא מונודרמה השזורה צחוק ודמע מאת ובביצוע ניר שטראוס, שזכה בפרס ראשון בפסטיבל התיאטרון בחיפה. ההצגה עוסקת בסבא שלו, שגידל אותו בילדותו, וכיצד משתלטת עליו מחלת האלצהיימר ומתעתעת בו ובסובב אותו.

מדובר בהצגה מרגשת, העוסקת בתעתועי זיכרון, באדם בערוב ימיו שהדמנציה מתחילה להשתלט עליו והוא מנסה, לשווא, בכל כוחו, להרים ראש ולא לתת למוחו לשקוע. סבא של ערן –דמותו של שטראוס בהצגה – היה רואה חשבון ונשיא לשכת רואי החשבון ואף זכה בפרס מפעל חיים מטעם הלשכה. הוא גידל את הנער כאשר אביו נפטר לפתע. הסב העניק לנער חום ואהבה, שיחק איתו, לימד אותו על מקצועו ועזר לו להתמודד עם מכלול הנושאים שטורדים את הנער המתבגר.

ההפקה היא ייחודית בתצורה שלה ושופעת משחק משובח במיוחד של ניר שטראוס. המופע מדמה כיתה שבה אמור להרצות לפני התלמידים הסבא, על מקצוע ראיית החשבון, כחלק משיעורי אזרחות ושורשים. אולם הסבא לא מגיע וניר, בתפקיד הנער המספר, לוקח את הצופים אל מסלול חייו בצל הסבא שלו, האהוב, שאט אט בוגד בו זכרונו ולבסוף הוא נופל לתוך מחילה קודרת של מחלה הפוגמת בהתנהגותו ובחייו בכלל. והעבר משתלט עליו, שזור בדמיון, עד שלבסוף הסבא סבור כי הוא הרמטכל.

ניר שטראוס לוקח אותנו אל החיים השלווים והמענגים שהיו לו במחיצת הסבא, לטיולים ובילויים משותפים. לכאורה, עדיין הסבא צלול וערני, אך הניצוץ הזדוני של המחלה המקננת בו בוקע מידי פעם ולבסוף עבר והווה מתמזגים, הדמויות מחליפות פנים ואין הוא יודע מי הוא מי והיכן הוא נמצא. תעתועי הזיכרון מוצגים בסצנות מבריקות שבהם מגלם ניר גם את הסבא.

ההצגה מהולה במשחק רווי רגש, עם הומור שאינו משפיל ועם איכות תיאטרלית המעניקה לצופים חוויה ייחודית ומעניינת, בין היתר בגלל צורת התנהלותה.

שטראוס באחד מתפקידיו המרשימים ביותר. הוא משרטט את דמות הסבא בצורה מחמיאה ומעוררת כבוד, למרות שהקשיש כבר מאבד את צלילות זכרונו. הזעקה הבלתי נשמעת שלו, להכיר במחלת סבו ולנסות להציל אותו מהקרב שתוצאותיו ידועות מראש, היא מרשימה.

הבמאי אלירן כספי הצליח להעמיד הצגה קולחת ומרטיטה. רגעי הצחוק השזורים מסייעים לייצב את מצב הרוח וההצגה הופכת לחוויה תיאטרלית.

זהו סיפור האמור לסייע בהבנת המחלה והתסמונות שלה, בקרב משפחות שיקיריהן נפגעו ממנה ורבים מהם היו בקהל הצופים, לרבות בני משפחה צעירים ונוער. אין ספק שזו הצגה קטנה, אך גדולה בתכולתה ובהשפעתה על הבנת המחלה באמצעות הסיפור האישי, האמיתי, הנוקב והמרגש.