כותרות האתמול: 26 בספטמבר, 1969

חיים (חיימון) אלגרנטי, סולן להקת האריות, חוגג היום שבעים. מזלטוב. לפני חמישים שנה וקצת הוא סיפר ללהיטון מדוע החליט לחזור ארצה בעוד הלהקה נשארה באירופה. בגלל האהבה, אלא מה.

בפמיליאריות שנבעה מכך שלפני חמישים שנה כולם הכירו את כולם בעולם הפופ בישראל, ועולם להקות הקצב בפרט, נפתחה הכתבה בתיאור המלבב (שהיה מן הסתם צ'יזבט, כמו שאמרו אז), כיצד כתב להיטון נתקל בחיים אלגרנטי מסתובב בחוצות תל אביב, בעוד להקת האריות בחו"ל, שם זכתה במועדונים באיטליה ואו-טו-טו הייתה על סף פריצה לשוק הבריטי הקשה, והכתב דרש לדעת מה לעזאזל עושה חיימון כאן. משלא קיבל תשובה שהניחה את דעתו, "התגעגעתי לארץ אז חזרתי" נשמע לו סתמי ומתחמק כלשהו – איים לתלוש את שיערו השופע של חיימון (אגב, בכתבה נשמטה הנון הסופית מהכינוי של אלגרנטי, בטעות או כי כך העיתונאי קרא לו), עד שיקבל תשובה שתניח את דעתו.

אז חיימון הודה שהוא אכן התגעגע, אבל פחות לארץ ויותר לחברה שלו, תלמידת תיכון שבגלל גילה לא קיבלה אישור להצטרף אליו בסיבוב ההופעות של הלהקה. אל דאגה: מירי, החברה, היא אשתו, מאז ועד היום.

אחר כך סיפר חיימון שהסיבה לכך שהסינגל המצוין של האריות, "אהבתנו היא דבר צומח", לא הביא לפריצה שקיוו לה לתוך שוק הפופ בבריטניה, נבעה משילוב של ביורוקרטיה ומזל רע: "הקלטנו את השיר באנגליה וחזרנו לארץ וחיכינו לרישיון עבודה שם. אבל הרישיון לא הגיע. ייתכן שהפזמון היה מצליח לו השמיעו אותו ברדיו, בבריטניה, אבל השדרנים סירבו לשדר בטענה שאנחנו לא נמצאים באנגליה, ואילו שלטונות ההגירה בבריטניה סירבו להעניק לנו רישיון עבודה משום שלא הוכחנו את עצמנו כהצלחה מסחררת. נכנסנו למעגל קסמים כמו חתול הרודף אחרי עצמו".

אז האריות לא הצליחו בבריטניה אבל בארץ לא היה ספק בפופולאריות שלהם. אלגרנטי והאריות ממשיכים להופיע, עד היום (וגם בתו מאיה שרה בלהקה). עד מאה ועשרים, חיימון. העיקר האהבה, היום כמו אז.