צילום מאתמול: 9 במאי, 1975
אפר 25
זה אחד השערים העצובים בתולדות להיטון: פרידה ממייק בראנט, שהתאבד בפריז, לפני 45 שנה. בראנט, בן 28 במותו, היה הזמר הישראלי המצליח ביותר באירופה, מאז ומעולם. הוא הגיע למקום הראשון במצעד הצרפתי, מספר פעמים, ונבחר לזמר השנה בצרפת, ב-1972 .
אבל ההצלחה והפרסום לא הרגיעו את נפשו. בנובמבר 1974 הוא ניסה להתאבד בקפיצה מהקומה החמישית במלון בג'נבה, אך ניצל כשנחת על מרפסת הקומה השלישית, ורק שבר רגל. מייק הבטיח שהיה זה מעשה טירוף חד פעמי, לדבריו, ועכשיו הוא בסדר. מייק כתב למעריץ ישראלי, ארז סירוטקין, ששלח לו מכתב עידוד והחלמה מהירה לאחר ניסיון ההתאבדות. "אני הולך ומחלים ומקווה לשוב לחיים שאני כה אוהב, לחזור לחיות, לשיר ולאהוב".
גם למנהלו האישי, סימון ויינטרוב, הבטיח בראנט שלמד את הלקח, שהחיים יפים, שלא ינסה עוד להתאבד. "לאחר ניסיון ההתאבדות שלו בג'נבה שאלתי את מייק, מדוע. הוא אמר לי: פתחתי את החלון מבלי לדעת למה ומדוע ולפתע חשתי מין משיכה מסתורית אל החלל הריק, וקפצתי. אני בעצמי לא מאמין שרציתי למות. אבל אני נשבע לך שזה היה שיגעון חולף. לא אעשה זאת שוב, לעולם".
ביום שישי, 25 באפריל, 1975 , לפני הצהריים, דקות אחדות לאחר אחת עשרה, מייק בראנט קפץ ממרפסת הדירה של ידידיו, משפחת קאשי, בקומה השישית בבניין ברחוב ארנג'ר, ברובע ה-16. ז'אן קאשי, שהייתה עם מייק בדירה, סיפרה למשטרה כי הוא האזין למוזיקה כאשר לפתע קם וקפץ מהמרפסת. הוא נחת בחזית הבניין, מול עיניו של שוער הבניין המבועת, שהחל לזעוק לעזרה. הראשונה שהגיעה לגופה הייתה אראלה אלפנדרי, ישראלית לשעבר שהתגוררה באותו בניין עם בעלה הבנקאי, ומדי פעם פגשו בו כשבא לבקר. "הגורל רצה שדווקא אישה ישראלית תמצא את גופתו של מייק ברנט ותזעיק את המשטרה", אמרה אלפנדרי למעריב. המשטרה ואמבולנס של הצלב האדום הגיעו במהירות. מותו של מייק בראנט נקבע במקום.
לאחר מותו טען המו"ל של "סלו לה קופאן", מגזין הפופ הנמכר ביותר בצרפת, כי ימים אחדים קודם לכן אמר לו מייק כי בכוונתו להתאבד, אך הוא לא האמין לו. ויינטרוב הודה כי מייק סבל מדיכאון זה למעלה משנתיים אך סירב לקחת תרופות. לדבריו, לאחר ניסיון ההתאבדות של מייק, הוא ואשתו השתדלו להיות צמודים אליו, ככל האפשר, כדי להשגיח ולמנוע ניסיון נוסף.
בארץ, לבקשת להיטון, ניסה הפסכיאטר ד"ר רנן תוראל לנתח את הרקע להתאבדות. "אינני יודע איזו טראומה עבר מייק בראנט בעשרים ושמונה שנות חייו. אינני יודע איך הייתה מערכת היחסים שלו עם אמו ואיך השפיע עליו מות אביו. יצר ההרס העצמי נבע מדברים שקרו בעבר הרחוק שלו, שבאו לביטוי דווקא בשיא הצלחתו. בוודאות אפשר לקבוע כי לא היה כאן אימפולס (דחף רגעי), כיוון שהוא כבר ניסה להתאבד. זה היה משהו הרבה יותר עמוק. אני הייתי מהמר, כיוון שכאמור אינני יודע את העובדות הרפואיות, שהיה זה סימפטום ברור של הרס עצמי קיצוני. (גם) ההצלחה הגדולה, הלהיטים בשרשרת, ההערצה, (רק) יצרו אצל מייק – כנראה – אדישות וריקנות, שהובילו לדיכאון".
ויינטרוב, צבי ברנד (אחיו של מייק), ואלן קריאף, מפיק המוזיקה וידידו של בראנט, היו האחרונים שראו את גופתו, בטרם נסגר הארון. "הוא שכב שב, עיניו עצומות ונראה יפה, כמו חלום, כמו מלאך", סיפר קריאף. "ארשת של שלווה נצחית הייתה על פניו. בכיתי כמו תינוק. כל כך רציתי שיתעורר, שייגמר הסיוט".
מבית החולים בפריז יצא הארון בדרכו לבית כנסת והיה מלווה ב"היסטריה חסרת תקדים", כפי שנכתב בעיתונות הצרפתית וצוטט בארץ. מעריצות ניסו לחסום בגופן את האמבולנס, והשתרעו על הכביש.
ארונו של מייק בראנט הגיע ארצה בטיסת אל על מפריז. אמבולנס של חברה קדישא מחיפה העמיס את הארון ויצא דרך השער האחורי של נמל התעופה. כמו בביקורים קודמים של מייק בארץ, אלא שאז הוברח החוצה בגלל המוני המעריצים והמעריצות שהמתינו לו בנמל התעופה.
מבית החולים רמב"ם יצא הארון לבית העלמין חוף הכרמל בחיפה. בהלוויה השתתפו כאלפיים איש וגם כאן דווח על "מחזות של היסטריה" של המעריצות. צבי ברנד אמר קדיש. מייק בראנט חזר הביתה, בפעם האחרונה.