ועוד יש לה מה לומר
נוב 14
(צילום: יוקי לביא)
יוקי לביא היה במופע של נורית גלרון, "בקול שלי", ויצא מוקסם. בקול שלי הוא הדרך שלה לשיר את עצמה לעצמה, הוא כותב. קרוב לוודאי שאלוהים נשק למיתרי קולה.
שנה לאחר הקורונה, פסטיבל הפסנתר חוזר למתכונתו. עשרות מופעים מילאו את אולמות ת"א במשך ארבעה ימים וגולת הכותרת הייתה ללא "בקול שלי", סיבוב המופעים החדש של נורית גלרון. על הפרק – חמישה קאוורים של הזמרת לשירים עבריים אהובים עליה שיצאו אשתקד באלבום, כשטביעות אצבעותיה ניכרות בהם, ומאתגרות בהצלחה את הביצועים המקוריים. כשהיא שרה בהופעה, הביצועים שלה מדגישים את יכולותיה הווקאליות הוירטואוזיות, בייחוד בלחנים מלודיים.
היא עלתה לבמה עם הגיטריסט עמרי אגמון ושרה ברי סחרוף, מתי כספי ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", וסיפרה לקהל שהקליטה את השיר של המשורר נתן זך ימים אחדים לאחר פטירתו), אביתר בנאי, עמיר בניון ודני סנדרסון, ששירו "הלא נודע", חותם את פרק הקאוורים במופע. כשגלרון חוזרת על "הולכים אל הלא נודע, אל הלא נודע, אל הלא נודע", דומה כי הקארמה של השנה החולפת, בצל המגיפה המאיימת, כמו שרתה באולם, הד לימי חוסר הוודאות.
עם כניסתם של שאר חברי הלהקה, גלרון מסבירה שהערב יתחלק לשלושה, כאשר הראשון, חלק הקאוורים, זה עתה הסתיים. החלק השני מוקדש לשירים פרי עטה, או כמו שהיא קוראת להם, "המילים שלי". בחלק האחרון היא שרה את להיטיה הגדולים מכל התקופות. לשיר הפתיחה לחלק השני היא בחרה ב"בדיוק כמו אז" היפהפה, ולאחריו שרה "תעתועי לילה" בלחנה של יהודית רביץ. אחד משיאי הערב הוא "בגובה שווה" שכתבה ללחן של אילן וירצברג, והשירה שלה נוסקת לגבהים, צלולה, נוקבת ומרעידה אמות ספים. כתמיד.
"המיסטיקנים הסינים" היה הספתח לחלק השלישי – השלאגרים – וכשהוא מתנגן, כמו ניתן האות, והקהל מנתר ממקומו ומפזז לצליליו. אחריו "אתה פה חסר לי" המופתי של אביב גפן , מרומם רוח ומשובב נפש באיכויותיו הליריות ומוכיח שוב את טעמה המשובח של הזמרת בבחירת שירים. "השיר על הארץ" של יהושע סובול מוציא מנורית את העקצוץ הפוליטי היחיד בערב הזה. אחר כך שני שירים של נתן זך ואילן וירצברג. "משהו בלבבה" חוזר לווליומים הרועמים, כשמילותיו של המשורר ב"מה שהיה יקר ללב בערב / עלול להתגלות כזול מאד בבוקר", נשמעת מחד כמו חוכמה עתיקת יומין ומאידך אקטואלית להחריד. "כולנו זקוקים לחסד" ההמנוני מייצר רגעים קסומים של שירה בציבור (אך בניכוי הפאתוס הלאומי ). בלי שהרגשנו הגיע הרגע ל"יש לי סימפטיה", שהוא ביה"ס לאמנות מתקדמת לאיך בונים ג'אז ומשמרים אותו כקלאסיקה שכמעט כל יושבי השורות מתנועעים בהשמעתו באקסטזה מטורפת. העיר העברית הראשונה וכמדומני גם מוזיאון ת"א שאירח אותנו לא נעלבו כשנורית והקהל הטיחו בשאגה שמדובר בעיר בלי קונספציה, גם הם הצטרפו לפזמון.
"בקול שלי" צבע את המנעד העשיר שלה בגוונים עוטפים וסוחפים. ממש אין דרך להימנע מקלישאת ההשתבחות עם השנים. המיתולוגיה מספרת כי שנולד סשה ארגוב אלוהים ליטף אותו על כפות ידיו. אם להמשיך את האנלוגיה הפואטית, כשנולדה נורית גלרון, קרוב לוודאי שאלוהים נשק למיתרי קולה. "בקול שלי" הוא הכי בקול שלה. וזאת הדרך שלה לשיר את עצמה לעצמה. ולמרבה השמחה, לשיר את עצמה לכולנו.
המופע הבא של נורית גלרון: אלמא, זיכרון יעקב, ב-17 בדצמבר.