כותרות האתמול: 11 באפריל, 1975

שלמה ארצי סיכם את השתתפותו באירוויזיון בשטוקהולם. הוא אמר ללהיטון שאינו מאוכזב מכך שסיים במקום ה-11 , סיפר על תחושת המועקה בגלל האבטחה הכבדה, על האיום לרצוח אותו, על השיח האנטי-ישראלי, ועל הצורך "לעשות הכל כדי להמשיך להשתתף" בגלל החשיבות להסברה הישראלית ו"כדי להראות שאנחנו קיימים וממשיכים לחיות". מילים מצמררות אחרי ה-7 באוקטובר.

ב-1975 שלמה ארצי ייצג את ישראל באירוויזיון עם "את ואני" שהלחין למילים של אהוד מנור,  וסיים במקום ה-11. לאחר התחרות הוא אמר ללהיטון: "אני מודה לאלוהים שזה כבר מאחוריי. כן הצלחתי, לא הצלחתי – זה כבר לא מעניין אותי. מה שהיה – היה, וטוב שנגמר. אני לגמרי לא מאוכזב. רק כשהגעתי לשטוקהולם תפסתי שאין לי הרבה סיכויים. יותר מכך: בעוד שנה הנציג הישראלי ידורג במקום החמישה-עשר, ובעוד שנתיים במקום התשעה-עשר. בעוד שלוש-ארבע שנים פשוט נעוף החוצה מהאירוויזיון וזו תוצאה ישירה מבידודה של ישראל בעולם. רק מי שהיה באירוויזיון יכול להבין זאת". התברר ששלמה טוב יותר כזמר מאשר נביא, כי שלוש שנים לאחר מכן, ישראל זכתה באירוויזיון בפעם הראשונה, וכעבור שנה, זכתה שוב.

ארצי סיפר שלפני התחרות הימרו רבים מהעיתונאים שיסיים לפחות במקום החמישי. אבל אז החלה ספירת הקולות. "היינו משלחת קטנה ומבודדת, בלי אבא ובלי אמא. זו הייתה תחושה איומה", סיפר. "בישראל, חשבתי שהשפה העברית תהיה בעוכרי, אבל כשהחלה הספירה הבנתי שפשוט לא עמדתי בנקודת זינוק אחת עם שאר המדינות. גם לזמרת התורכייה היה שיר נעים לאוזן. אני בטוח שאילו תורכיה לא הייתה פולשת לקפריסין לפני שלושה חודשים. היא הייתה זוכה ביותר משלוש נקודות עלובות. אחרי התחרות באו אליי נציגים מכמה ארצות ואמרו לי בפירוש שדפקו אותי. אבל אני באמת לא רוצה סיפורים ותירוצים. האירוויזיון עבר ואיננו עוד. אני את שלי עשיתי. אני מאחל לנציג הישראלי בשנה הבאה שיגיע באווירה מדינית נוחה יותר. לי אין כל רצון להתנסות שוב בחוויה הזאת".

(הנציגות הישראליות ב-1976 היו שוקולד מנטה מסטיק עם "אמור שלום", שסיים במקום השישי מתוך 18 ).

התקשורת המקומית, לתחושתו, הייתה עוינת כלפיו. "בראיונות רמזו לי בעדינות שלא כולם רואים בעין יפה את נוכחותי במקום. אמרו לי: אם אש"ף כל כך בטוח במה שהוא עושה סימן שבאמת יש אידיאולוגיה מאחורי מעשיו".

אש"ף, הגוף המדיני הפלסטיני שבתוכו פעלו ארגוני טרור שונים, והסיכון לחייו של ארצי, אשתו מילכה והמעבד אלדד שרים שנסעו איתו לשטוקהולם, מצד פעילים פלסטינים או פרו-פלסטינים, היו עניין מוחשי מאוד. ארצי סיפר ששני שומרי ראש שבדים היו צמודים אליהם ובערב התחרות הצטרפו אליהם שני מאבטחים ישראלים. "בכל זאת פחדתי", הודה שלמה. "בחזרה הכללית קיבלתי את הידיעה על איום לרצוח אותי ולפוצץ את השגרירות הישראלית. הייתה לי כל הזמן הרגשה איומה שאקבל כדור בראש כשאני על הבמה. עכשיו זה מצחיק אותי אבל בכל פעם שצלם עיתונות לחץ על המצלמה הייתה לי הרגשה שהוא לוחץ על הדק של אקדח. חמשת הימים בשטוקהולם היו עבורי סיוט, עד כדי כך שאמרתי לאלדד שהייתי מוותר על כל התענוג הזה לטובת כל אותם אמנים שכל כך רצו לנסוע".

ארצי סיכם את ההופעה והניקוד הסופי שגרמו ללא מעט ביקורת בישראל במילים שנשמעות מצמררות אחרי ה-7 באוקטובר והאנטישמיות הגואה בעולם בעקבות המלחמה בעזה: "בארץ מתייחסים יותר מדי ברצינות לאירוויזיון. אירופה צוחקת מהאירוויזיון. זה הפך לאירוע מוזיקלי חסר כל חשיבות. ולמרות זאת, צריך לעשות הכל כדי להמשיך ולהשתתף! זו במה חשובה לא פחות מכל במת הסברה אחרת ולשם כך צריך להקדיש לה יותר תשומת לב, תקציב, ולתת לכולם את התחושה שאנו קיימים, שאנחנו ממשיכים לחיות!".