נוסטלגיה עגומה
פבר 15
האלבום החדש של דיאנה קראל מוקדש לשירים שהיא אוהבת במיוחד, משנות ה-60 ואילך. רק חבל שהביצועים שלה כל כך מלנכוליים.
דיאנה קראל בת 50 . אולי זה הגיל, אולי לא התחשק לה להקליט אלבום של שירים חדשים, מקוריים ואולי פשוט כי בא לה, ודווקא עכשיו, להקליט שירים שהיא אוהבת במיוחד, ואינם שלה. האלבום ה-12 שלה, wallflower , מוקדש כולו לקאוורים, משנות ה-60 ועד ימינו. שירים של להקת האיגלז, 10 סי.סי, אלטון ג'ון ועוד.
החדש מביניהם הוא גם יוצא-דופן משום שהוא אמנם קאוור, אבל השיר אינו מוכר: פול מקארטני כתב את If I Take You Home Tonight לאלבומו kisses on the bottom שבו ניגנה קראל ויצא לפני שלוש שנים בדיוק, אבל בסופו של דבר החליט לגנוז אותו. "הייתי צריכה לתפוס אומץ בשביל לשאול את פול: אני יכולה לקבל את השיר הזה? והוא אמר: בטח. פול אמר לי שאהב את הגרסה שלי והייתי מאושרת עד הגג", סיפרה קראל לאן.פי.אר. ובאמת, כמו שאומרים באנגלו-סקסית, מה יש כאן לא לאהוב: זה מתחיל לאט, אקוסטי, פסנתר וקונטרבס וכינורות, ואז נכנס קצת – קצת – קצב וחשמל ואנרגיה, והתוצאה סבירה בהחלט.
או, שיר הנושא, אחד מהפחות ידועים של בוב דילן, שלדברי קראל, "שמעתי אותו בפעם הראשונה כשנהגתי במכונית, הילדים שלי במושב האחורי. אמרתי לעצמי: הנה, שיר שכולם צריכים לשיר ביחד במכונית. שיר שיש בו אמת ויופי ופשטות שמדברת לרבים". גם ב-wallflower ,השיר, שילוב אקוסטי-חשמלי, פסנתר וכינורות וגיטרה ואווירה פולקית נעימה שלא נעדרת ממנה המלנכוליה.
זו מילת המפתח: מלנכוליה. עגמומיות שולטת באלבום הזה. אולי בגלל החורף, אולי בגלל שכך חשה כשהקליטה (עם המפיק דייויד פוסטר). התוצאה היא, שירים שכולם, גם במקור, לא היו בדיוק שיא העליצות וכאן, הואטו עוד יותר עד לנסיעה איטית ומחושבת. למעשה, רק מי שיקנה את מהדורת הדה-לוקס, שנוספו לה עוד ארבעה שירים (ששניים מהם הם ביצועים חיים – באולפן, לא בהופעה – לשירים שממילא נכללים בין 12 השירים בגרסה הבסיסית), ישמע, סוף סוף, קראל אחרת, שמחה – הנה, אמרתי את זה – קצבית, בביצוע משותף עם ג'ורג'י פיים ללהיטו yeh yeh (עם להקתו, דה בלו פליימס), שהוקלט במקור בשנה שבה נולדה, 1964 .
אבל זה החריג. כאמור. שיר כמו California dreamin שבגרסה המקורית של האמהות והאבות היה בו גרוב, הייתה הרמוניה, נשמע כאן כמעט-שמאלצי, וחבל. Superstar של הקרפנטרס נע בין סימפוני לג'זי. זה לא רע, בכלל לא, אבל נופל מהמקור. כך גם הביצוע לשיר הכי יפה של להקת קראודד האוז, don't dream it's over . כן, האורגן צובט-הלב מאז, נמצא גם כאן, אבל מאחור. קראל ופוסטר העדיפו להדגיש דווקא את הכינורות. שוב, זה לא רע, אבל בבחירה בין שני הביצועים, קראודד האוז מנצחת בלי שום ספק. גרסת קראל-פוסטר ל-in my life של הביטלס חסרה את הגאוניות של ג'ורג' מרטין, שעיבד במקור (עם קצת השראה מבך) וסובלת מעודף כינורות וסכארין. לעומת זאת, אין לי חצי טענה כלפי הביצוע של קראל ל-feels like home של רנדי ניומן. זה שיר יפה והיא מארחת בנדיבות את בריאן אדמס. אורח נוסף הוא מייקל בובליי, ב-alone again של גילברט אוסליבן.
זה לא אלבום רע של דיאנה קראל. זה אלבום מינורי מדי, איטי מדי, עגמומי מדי. מצד שני, אנשים בחורף, שאוהבים להתכסות בשמיכה כשגשם בחוץ, עשויים למצוא בביצועים שלה תוספת אידיאלית לכוס שוקו חם.
דיאנה קראל בהופעה – don't dream it's over