פחות שייקספיר, יותר יאגו

אותלו (צילום סרגיי דמנצ'וק)

חיים נוי על ההפקה החדשה של אותלו בתיאטרון גשר. מפגן ראווה של צליל וצבע ומשחק מושלם של סשה דמידוב, בתפקיד יאגו.

אותלו, הטרגדיה הנודעת של ויליאם שייקספיר המוצגת בתיאטרון גשר, היא קצת פחות שייקספיר והרבה מאוד יאגו בדמותו של סשה דמידוב המבריק. מעל לכל, זהו מופע מרתק, קצבי, עם הברקות טקסט, בימוי ומשחק, בניצוחה של הבמאית (ומנכ"לית התיאטרון), לנה קריינדלין.
יותר מארבע מאות שנים חלפו מאז נכתב הסיפור הטרגי של דסדמונה. אותלו, מצביא מורי מהולל, שחור עור, נושא לאישה את דסדמונה מונציה, למורת רוחו של אביה. הזוג נוסע לקפריסין שם מפקד אותלו על המערכה נגד הטורקים שמסתיימת בתבוסתם. יאגו, שהיה שלישו של אותלו מקנא בקאסיו שממונה תחתיו לתפקיד וזומם להרעיל את נפשו של אותלו ולהפטר מקאסיו. הוא מעליל כי דסדמונה בוגדת באותלו עם קאסיו ובסופו של דבר אותלו בטרוף הדעת חונק את דסדמונה. בדרך, יאגו מנסה לגרום לחיסולו של קאסיו וגם שוחט את אשתו אמיליה שמגלה את סוד המטפחת, מעין קמע אהבה שנתן אותלו לאשתו ואשר הגיעה באקראי לידיו של קאסיו.
ההפקה של לנה קריינדלין מאופיינת פחות בטקסטים של שייקספיר והיא יותר מפגן ראווה של צליל וצבע, תפאורה מעניינת, קטעי תנועה ובמיוחד משחק מושלם של יאגו. אין ספק שלהצגה היה ראוי יותר להיקרא יאגו מאשר אותלו. יש לציין שני קטעי תנועה-פנטומימה: העימות בין יאגו לבין קאסיו שבו חוזה אותלו במשקפת והמרדף אחר קאסיו. יחזקאל לזרוב אחראי לתנועה המופלאה והיפה.
ישראל (סשה) דמידוב מגלם את יאגו באורח מופלא, בנון שאלנטיות, בכישרון רב. ניתן לומר שהוא עושה את התפקיד בהליכה. מיקי לאון כאותלו מפגין משחק מעולה, מקצועי ואמין, במיוחד בקטעי הטרוף ובסיום המחזה. הוא מושח גופו בחום-שחום ולא בשחור וזה באמת נראה יותר אותנטי.
בר שדה צולחת במקצועיות תפקיד מורכב וקשה כדסדמונה ומשחקה נעים, קליל ויפה. ליליאן רות כאשתו של יאגו והאומנת של דסדמונה מפגינה משחק מצוין, במיוחד בחלק השני של המחזה. בוריס אחנוב, בתפקיד קטן, דוכס ונציה, מפגין משחק מושלם, מלא ניואנסים ויכולת מקצועית. אורי יניב כרודריגו הפתי משחק בקלילות ובצורה יפה מאוד. רות רסיוק מוצלחת כיצאנית ביאנקה ומפגינה יכולת שירה נאה. גלעד קלטר מגלם היטב את דמותו של ברבנציו , אביה של דסדמונה. אבי אזולאי מוצלח מאוד כקאסיו, אם כי התפקיד בהפקה קצת דליל.
ראוי לציון מיכאל וייסבראד, מעצב הסאונד. למרות שלפעמים הסאונד עוצמתי מדי, הוא מוצלח , מוקפד ותורם משמעותית להצגה. התפאורה של מיכאל קרמנקו מיוחדת ומוצלחת, כאשר יריעות בד מורכבות הופכות למאהלים, בתים, משכנות ועוד. סטפניה גראורוגקייטה עיצבה תלבושות מסוגננות ויפות. יובל ינאי אחראי לעריכה המוזיקלית המוצלחת ואיגור קפוסטין עיצב תאורה ראוייה.
התרגום של דורי פרנס קולח, עכשווי מצד אחד ומליצי-שייקספירי כראוי, מצד שני.