לא משעמם

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על השעמום שוקע, האלבום השני של ועדת חריגים: הצלחה גדולה של להקה בעלת ביטוי ייחודי.

בהשעמום שוקע, האלבום השני של ועדת חריגים, שחבריה הם הסולן והגיטריסט יובל הרינג, הבסיסט דן פביאן-בלוך והמתופף יובל גוטמן, כבר ברור לכל מי שעיניים בראשו ומודע לתמורות באינדי הישראלי, שמדובר בהצלחה גדולה וחשוב מכך, בלהקה בעלת ביטוי ייחודי.
שיר הפתיחה נשל, שנכתב והולחן ע"י הרינג, כמו רובם המכריע של השירים, מתמשך ומתפתל כמו נשל נחש שנותר מאחור, בדרך לגלגול חדש. "בקיץ אנחנו נשיל את העור", כותב ושר הרינג, "נשיל מעצמנו/ נשל היה/ נשל יהיה/ נשל הווה/ נשל, נשל", הוא ממשיך ושר עם הברה עודפת בסוף שורה, כאילו כדי ליצור חיבור אסוציאטיבי עם אותם פיתולים של הזוחל המסתורי והמסוכן הזה, באיטיות ובאורך של כאחת עשרה דקות…
כלום והדבר האמיתי במיוחד, מסמנים עד כמה תחושת החידלון והריקנות דומיננטית מאד באלבום. כבר נכתב רבות על מחוזות השוגייז הבריטיים מהם שואבים ויונקים ה"חריגים", אבל לא מדובר רק בסאונד החיוור והאפרפר אלא גם בחוסר התוחלת שמשדר הרינג, גם כאשר הוא אוהב ומחזר. "אני אתן לך את הכל/ חוץ מהדבר האמיתי", הוא שר, עמוק עמוק , כמעט חבוי בחומת הסאונד ולצד תיפוף אגרסיבי ומרשים של גוטמן, והחוויה עגומה וצובטת לב.
לא במקרה הלהקה מביאה באין לי מקום מה שמביאים דני דותן וחבריו, באלבום החדש של הקליק, שלא לדבר על מה שהביאו לפני שלושים שנה ויותר. "לא רוצה להיות מציאותי/ לא רוצה למצות את עצמי", כותב הרינג. תחושת ההתנערות מן הממסד, מכל ממסד באשר הוא, חריפה וקודרת, והגיטרה של הרינג מעניקה לנו כאן רגעים יפים ומשכרים, צליל של אבדון.
הישראליות לכשעצמה תמיד הייתה מרכיב חסר, לכל הפחות משני או שולי ביצירה של הלהקה. אולי זה מה שהביא לה את ההצלחה הבינלאומית שלה (כניסה למקום ה-99 במצעד 200 האלבומים המושמעים ביותר בתחנות הרדיו בקולג'ים, בארה"ב). באימפריה אחרונה חוזר הרינג לחוף הים של תל אביב יפו, ומילותיו הם פיוט אמיתי: "הצעירים מתים יפים/ ברחובות נופלים מיין/ שפתיים לוחשות בחושך/ אני הוא מלך השפלה". העיבוד רך, כמעט מלטף אבל אחריתו של השיר מדברת על סדק, על גוויעה, על שקיעה, על סיום תקופה.
את חברה שלי, למילים של מיקי טריאסט, מספק לנו הזדמנות נדירה לשמוע אישה מדברת דרך הפילטר של הלהקה. שלא כמו השיר של יונה וולך שהיפך את התפקידים המגדריים, מגיעה טריאסט, ובטקסט ענוג מזרימה דם חדש, חמוץ מתוק, לביטוי האומנותי המר של הרינג, בלוך וגוטמן. יופי של דבר.
שיר הנושא החותם את האלבום, נפרד מהמאזינים כבטקס. במתינות, כמעט בקידוש תחושת הבדידות אל מול תביעות הזמן. הסאונד המגובש של גיטרה-בס-תופים מגיע כאן לשיאו. הטקסט הכמעט בוטה בפשטותו אינו מטשטש את התחושה שעוברת באלבום הזה, ועברה באלבום הקודם, שהבדידות אינה רק מצב חברתי עבור הרינג אלא מצב קיומי. כיוצר, זהו מצב שהוא חייב, פשוט חייב להעביר הלאה, כי השעמום שוקע כל העת.