כותרות האתמול: 6 במרץ, 1970
יונ 30
(אוסף פרטי)
"אני רוצה שיהיה לי סגנון משלי", אמרה רבקה זוהר ללהיטון, בגיליון 12 . "שלא אצטרך לחפש להיטים רגילים. אני רוצה שאנשים יאהבו מה שאני אוהבת, ואני לא אוהבת דברים בנאליים".
זוהר, למשפחת זינאתי, שהיום יום הולדתה ה-67 , הייתה הכוכבת הגדולה של להקת חיל הים בסוף שנות ה-60 , במיוחד לאחר שיאיר רוזנבלום ביקש שתשיר את הלחן שלו למילותיה של רחל שפירא, שגילה בעיתון הפנימי של קיבוצה, שפיים, והוקדש לבן הקיבוץ, שנפל. מה אברך היה כרטיס הביקור שלה לקריירה אזרחית מצליחה מאוד, במחצית הראשונה של שנות ה-70 , תחת כנפיו הגדולות של פשנל, האמרגן שלה (מי ידע אז לומר, מנהל אישי).
היא השתתפה בצץ וצצה, מופע משיריו של נתן אלתרמן, שהתרשם מקולה וכתב לה שני שירים חדשים, הפזמונים האחרונים שכתב בחייו: אוריאנה (יאיר רוזנבלום הלחין), וזמר שלוש התשובות (אריה לבנון). היא שרה על כפיו יביא בפסטיבל הזמר 1969 ואמנם לא זכתה, אבל השיר הגיע למקום הראשון במצעד השנתי. זוהר זכתה בפרס כינור דוד, כיכבה באירמה לה דוס מיפו, לצד גדי יגיל, וזכתה בפסטיבל שירי הילדים עם גלי.
אבל אז, זה נגמר. בחירה אומללה בבן זוג אמריקאי שהפגיש בינה לבין הסמים, נישואים, לידה, גירושין, התמכרות. זוהר הייתה על סף האבדון, אבל הצליחה למשוך את עצמה משם, לאחר שנים של התמכרות קשה. היא חזרה ארצה, שרה בדרך אל הכפר בפסטיגל 1985 , שיר שיורם טהר לב כתב כביוגרפיה שלה, ללחן של נורית הירש. בהמשך, היא מצאה שלוות נפש בקרבתו של המורה הרוחני, שלמה קאלו, איתו גם התחתנה וממנו התאלמנה. זוהר גם חזרה לשיר ולהקליט והיא ממשיכה לשיר רק מה שאהוב עליה, ואנשים אוהבים את זה.