כותרות האתמול: 7 בינואר, 1972

43 שנה, כמעט 44 , ואיזה הבדל לעומת היום: יפה ירקוני מזמינה את הקוראים לתוך ביתה, ואין שום בעיה לפרסם את הכתובת בתל אביב (דב הוז, מס' 23 אם אתם מתעקשים). הביטו בבניין: בית מגורים פשוט וצנוע יחסית, פרולטרי, שום בית צמוד קרקע, או וילה ענקית מנקרת עיניים, או פנטהאוז מפואר במגדלי-משהו. איזה פנטהאוז? אפילו לא דירת גג. ירקוני, שנולדה לפני 90 שנה, בדיוק היום, התגוררה בקומה הראשונה, כשהמרתף שלה, שקראה לו "הבית השני שלי", שימש כסטודיו, שם עשתה חזרות עם הנגנים ונפגשה עם כותבי שיריה.
הביטו בחדר העבודה שלה, בפינת המזכרות, שבה כל פריט מזכיר לה אירוע מרגש מקריירה ארוכה ומפוארת שהחלה בשנות ה-40 במאה הקודמת, כרקדנית, נמשכה בלהקה הצבאית חישטרון, במלחמת העצמאות. "האמיני בו יבוא", "אל נא תאמר לי שלום" ו"באב אל וואד", נולדו אז. אחרי המלחמה היא הפכה לכוכבת הגדולה של מה שנקרא אז, המוזיקה הסלונית: מקצבים מערביים כטנגו, ואלס וסמבה, לעומת שירי המולדת הפטריוטיים, שירי הרועים והו-הו ששרו אחרים.

היא יצאה להופעות רבות גם בחו"ל, והביאה מזכרות, כמו תוף הטם-טם שהפך לשולחן המפאר את הסלון בביתה, כשמסביבו כריות פלסטיק מנומרות. אפריקה שלה.
בבית ברוב דב הוז היא חיה עם שייקה ירקוני, בעלה (השני, הראשון היה יוסף גוסטין, חייל בבריגדה היהודית שנהרג במלחמת העולם השנייה), והבנות. ירקוני, כלת פרס ישראל, שזכתה – ולא מתה על זה – לכינוי זמרת המלחמות, בגלל שהקפידה להופיע בפני החיילים בכל פעם ששהתחוללה מלחמה על גבולותינו, מתה בגיל 86 . בנותיה תרמו לספריה הלאומית בירושלים את האוסף שלה: צילומים, קטעי עיתונות, כרזות, שירים וחפצים. אולי גם את תוף הטם-טם .