צד ב'
אפר 10
(צילום: אוהד רומנו)
גיא טנא על פה, של אסף אמדורסקי: אלבום של רב-אמן, שמתחיל ומסתיים באמירה חברתית נוקבת.
חמש שנים לאחר אלבום האולפן האחרון שלו, צד א', חוזר אסף אמדורסקי ממחוזות הדודאות עם פה, אלבום שמזכיר ימיו כקדם. "כקדם", הכוונה לשילוב בין אלקטרוניקה רכה לשירה אישית, השילוב שליווה אותו מתחילת הקריירה שלו, במחצית הראשונה של שנות התשעים. עתה, באמצע העשור החמישי לחייו, יש ציפיות לחידוש.
מגדלים הפותח והפופי עוסק בקלאסטרופוביה חברתית, חולי של אלו הנראים מהקומות הגבוהות במגדלי העושר קטנים וזניחים. גם המפקדים של מוגרבי (אינספור פעמים הלכתי בפאתי בן יהודה ותהיתי לגבי האריות הניצבים ככרובים בשני צדדי פתח החנייה המיוזעת ההיא), המורכב והמתוחכם יותר, עוסק בזווית דומה של התל אביביות המקוטבת,2016. אמדורסקי שר על כרישי נדל"ן נצלניים, על מעגלים מייאשים של עמל וקיפוח. מעניין יהיה לראות כיצד יתיישב בלב המאזינים, לאורך הזמן, הטקסט הזה עם הדימוי האליטיסטי של אמדורסקי.
העבודה עם גידי רז, קלידן ומפיק שותף, שאמדורסקי בעצמו הגדיר כ"אשף האלקטרוניקה", היא גורם דומיננטי ביותר באלבום הנוכחי. בשפה אחרת מגוייס גם הוד מושונוב כקלידן שלישי, מה שיוצר עבור הטקסט המעט עלום והסוריאליסטי של אמדורסקי אמבייינט אלקטרוני הארד-קור שאכן, מזכיר ימים כקדם.
קלידן נוסף, יונתן דסקל, מנגן עם אמדורסקי בשדות צהובים, שיר שנכתב בעקבות מפגש דמיוני של אמדורסקי עם…בת ים, "אמיתית", לא העיר המהבילה. אמדורסקי תמיד היה רב-אומן (ואמן), בכתיבת בלדות מרגשות, וכאן הוא משלב בין תמונה פסיכדלית לרומנטיקה עתידנית/פנטסטית. מה שחשוב יותר, בסוף השיר אתה באמת חש "בלי משקל עודף", ולו לרגע.
אהבתי את אם נדע להפסיד, שיר קליל בסגנון "רכבת לצפון", ועוד כהנה וכהנה שירי מסע האהובים כל כך על אמדורסקי. יחד עם דסקל, מושונוב ורז, ברור שהמקלדות האלקטרוניות תהיינה דומיננטיות בסאונד הניינטיזי של השיר בו מנגן גם אורי קוטנר בבס, עוד תרומה תרבותית של י' הגדול למוזיקה הישראלית. המעוף והפשטות שמביא השיר הזה, במרכזו של אלבום, הם מהגורמים המרכזיים לחיבור ועריכה נכונה.
החיפוש, הרצוני או הלא-רצוני, אחר אמדורסקי הפוסט-דודאי(ם), מגיע לשיא סיפוקו בכמה זה יפה מרחוק. הבלדה המהפנטת הזו (אמדורסקי ודסקל הנגנים היחידים בשיר), מביאה את כל הטוב שבמלחין, מעבד ומבצע שבאמדורסקי. הטקסט הפיוטי והאווירה הדתית שבו עשויה להפוך דווקא את השיר האנטי-פופי הזה לזה שיסמל בעוד שנים הרבה את אמדורסקי, האיש שמאחורי "פה".
אמדורסקי מסיים את האלבום, כפי שהתחיל אותו, באמירה חברתית נוקבת. אנשים שקופים, עם קלידן חמישי (!), רונן בן חורין, ועם אשרף אבו שרקי בקולות, מביא לפרספקטיבה התל אביבית את ההומלס ש"מתקלח על יבש", את העולים מחבר העמים שאבדו בתוך הישראליות החדשה והנהנתנית, וצעירה בהריון לא רצוי, ובמצוקה.
אמדורסקי מעז יותר מבכל שיר אחר באלבום להסעיר את המוסיקה שלו, לתקוף באמצעותה את חוש שיווי המשקל. הוא מעמת כאן בשתי המילים האחרונות בשיר, ובאלבום כולו, "דרכנו" ו"בינינו", שתי גישות שונות: האמונה בדרך אחת, גישה שמיום ליום מתבררת כמופרכת אל מול האנושיות, ההומניות והקבלה אל תוכנו, איש את רעהו. רק לשם כך, היה שווה לעבור את המסע עם "פה" של אמדורסקי, אלבום של רב אמן שמוסיף עוד נדבך באמירה, בסגנונה המוזיקלי והטקסטואלי, וביכולת למזג תקשורתיות ואיכות עד מקסימום.