כותרות האתמול: 24 בנובמבר, 1972

עשר שנים מלאו, היום, למותו של יוסי בנאי. הוא הלך לעולמו בגיל 74 לאחר שהספיק לעשות בעצם הכל: שיחק בקולנוע, בתיאטרון ובמה שנקרא, הבידור הקל. הוא שר שירים מקוריים והביא את ברסנס הצרפתי, בעברית חצופה וחיננית, לכל בית בישראל. הוא כתב וביים ודקלם תנ"ך. "בנאי", נכתב בפתיח לראיון איתו, "תמיד עסוק".

הוא נשאל על הצגת הבידור "נישואין נוסח גירושין", עם רבקה מיכאלי. לא ההצגה המשותפת הראשונה שלהם. בנאי שמר על צניעות. "אנחנו משתמשים בכלים שלנו שהוכיחו את עצמם", אמר. "אנחנו לא נכנסים לנעליים שגדולות עלינו. אנחנו יוסי ורבקה עם החותם של נסים אלוני (שביים). אנחנו גם לא מנסים להתחרות (באחרים), בשירה. אנחנו יותר מגישים שיר מאשר שרים אותו".

בנאי, על הגשש החיוור: "לעבוד עם צוות שקרוב אליך זה דבר גדול. הגששים למשל, היו העוזרים הטובים ביותר שלי (ככותב וכבמאי). היינו יושבים ומביימים יחד. היינו זורקים רעיונות וכותבים חומר תוך כדי חזרות".

בנאי, בוגר להקת הנח"ל, דיבר על כוכבי הלהקות הצבאיות ש"נזרקים" לשוק האזרחי בתקווה להצליח על סמך להיט אחד או שניים, והציע לבחור בדרך אחרת. "אין לי כלום נגד כוכבים של להקות צבאיות, אבל להיות תלוי בלהיט אחד ובדירוג אכזרי (של מצעד הפזמונים), זה בעיניי אסון. עדיף לדעתי לוותר על הצלחה מסחררת ולהשקיע בטיפוח האישי. להגיע לקהל בדרך הקלה זה עניין עונתי, חולף".

גם בנאי ידע כישלונות בקריירה המפוארת שלו. אחד מהם היה הסרט הגלולה, של דוד פרלוב. "מדוע הסרט נכשל? התשובה הפשוטה ביותר: זה היה סרט רע, שלא דיבר לקהל והקהל לא מצא בו עניין. אבל אני לא כל כך מצטער שעשיתי אותו. רק מי שלא עושה ונכשל, לא מצליח".

לשאלה הסטנדרטית, אך המתבקשת, מה גורם לו את הסיפוק הרב ביותר, ענה בנאי, חד-משמעית, "תיאטרון. אני אוהב את האתגר הזה שנקרא תיאטרון. למה אני לא 'יושב' בתיאטרון (כשחקן קבוע)? אני לא מסוגל לשבת במקום אחד. כזה אני, עם קפיצים. בתיאטרון רפרטוארי אתה כבול במסגרת, להחלטות של ועדת רפרטואר ושל ההנהלה. לכן אני מנסה לבחור לעצמי כל מה שאני אוהב, מבלי להיות נתון בתוך מסגרת".