לא תישארו אדישים
מאי 15
(צילום: עומר מסינגר)
גיא טנא על נועם חיימוביץ' ויינשל: אלבום מיוחד במינו, מאתגר, דורש מהמאזין להיות מעורב כמעט כל העת.
ישנם אלבומים בעלי אורך נשימה. זמן רב חיכה אדיש לכתיבה אודותיו. חג הפסח על מרתוניו, יום העצמאות וספיחיו, כל אלה ועוד סיפקו בידי שהות להאזין, בתפזורת, לאלבום המיוחד במינו של נועם חיימוביץ' ויינשל, להלן נ.ח.ו.
נגן הויולה שגדל וצמח בתוך עולם המוסיקה האמנותית ושיתף פעולה עם עידן רייכל, הוציא אלבום מאתגר שלא מניח למאזין לנוח ולהירגע אלא דורש ממנו להיות מעורב כמעט כל העת.
בהפקה מתוקתקת ועדכנית של צח דרורי, נ.ח.ו. מתגלה כזמר מבצע מרגש ובעל גוון ייחודי. "כמה רצינות/למה אלימות/איך זה שלמרות הכל הגענו לכאן?!", הוא שר, שואל, מתריס באפשר, ומזכיר, לא בפעם הראשונה ולא האחרונה, את הגישה האישית והרגישה של אביתר בנאי, המאפשרת לדרורי להפגיש את התכנותים הא-סימטריים שלו עם המעטפת הקאמרית, נוסחה שבמרכזה טמון גרעין הצליל של האלבום כולו.
הטקסטים של נ.ח.ו. הם שירה שאין בה קלישאות ויומרה. "אנחנו דור הלגו/ מחפשים את החורים", הוא פותח את לגו המצוין והנוקב. דרורי הטביע את חותמו היטב בשיר זה, ובכלל במוסיקה של חיימוביץ ויינשל. שיתוף הפעולה בין מפיק מנוסה ודעתן לבין יוצר סקרן עם אמירה מעניינת, עולה יפה, אם כי לטעמי האישי, מעט פחות תכנותים וטיפה יותר קאמריות הייתה משפרת את האלבום ומגבשת אותו.
גם הרומנטיקה לא נפקדת באלבום. גם כאן (בתוותר היפה, למשל), הבחירה אינה צפויה וברורה מראש. היוצר מצליח לשדר כאב ללא מלודרמטיות, תסכול ואכזבה מחד ואחריות לעצב מאידך. לא הכל שחור-לבן, לא הכל סרט טורקי, תנוחו.
החל ממניפולציה, שנדמה כי מושפע מהכתיבה הדוד-אבידנית, ניכר בבירור שמדובר כאן באלבום מיוחד. כה מיוחד שאין לו הקוד הגנטי הדרוש לחדירה אל לב הקהל הישראלי הרחב. לא נותר לי ולו אלא לפלל לאוזניים קשובות של מי משדרנינו ועורכי-המוזיקה המצוינים, שיואילו לאפשר ולהעניק במה ל"אדיש". שווה כל שנייה של האזנה.