הקול זהב

(צילום: רונן אקרמן)

זמר הקונטרה טנור יניב ד'אור יעלה ביום רביעי, במוזיאון תל אביב,  את המופע לטינו/לדינו, עם אנסמבל נאיה ותזמורת בארוקדה. אמירה מורג שוחחה עם ד'אור על המופע, על גילויי האנטישמיות בהם נתקל ועל הסיכוי לעבודה משותפת עם דוד ד'אור, אחיו הגדול.

יניב ד'אור, יחד עם אנסמבל נאיה ותזמורת בארוקדה יעלו ביום רביעי הקרוב, ה-18.5 ,במוזיאון תל אביב, את לטינו לדינו, המבוסס על טקסטים מהליטורגיקה היהודית ועל שירי עם חילוניים מדרום אמריקה. שירים סוחפים וקצביים לצד מזמורים בלדינו ופיוטים מסורתיים. הצליל הייחודי של המופע הוא תוצאה של הכלים האותנטיים עליהם מנגנים חברי ההרכב, בשילוב השירה רבת הצבעים וההבעה של יניב ד'אור. המפגש בין מזרח למערב יוצר חוויית מופע עוצמתית מחד, ואינטימית ומרגשת מאידך, ופונה לקהלים שונים ומגוונים של אוהבי מוזיקה עתיקה, קלאסית, מוזיקת עולם ומוזיקה אתנית דרום אמריקאית סוערת.

"המופע נולד מתוך רצון עז לקרב את המוזיקה הזאת לקהל שהוא לאו דווקא הקהל הקלאסי שלי", מסביר יניב ד'אור, בן 41 , המוכר גם כאחיו הצעיר של דויד ד'אור (ד'אור פירושו זהב בצרפתית, והמשפחה שמוצאה מלוב העדיפה לשדרג, אם תרצו, את שמה המקורי, נחייסי, שפירושו נחושת).  "לכן, למשל, אני מופיע גם בזאפה (בהרצליה, ביום שלישי הבא, ה-23 במאי), ולא רק באולמות קונצרטים. שנים חיפשתי לעשות את הקשר, וזה בול זה".

ניגודים מתחברים?

"בסופו של דבר, ניגודים שלא כל כך רחוקים. אבל כן. אחרי האלבום הראשון שלי, שחיבר מוזיקה עתיקה עם השורשים של המוזיקה היהודית, נוצר לי בראש איזה דחף ליצור שפה מוזיקלית חדשה, ובעצם להחזיר עטרה ליושנה, כי רוב המוזיקה היהודית באמת בוצעה ככה בעבר. חיפשתי להחזיר את הצליל האותנטי העתיק למוזיקה היהודית. החיבור היה מדהים. זה סגנון שמצד אחד הוא רחוק, אבל מצד שני קרוב, כי אנחנו מכירים את השירים, אבל לא ככה. כך נולד המופע הזה וכך זה מתקבל בעולם. את יודעת, באה אלי בהופעה בבוסניה גברת נחמדה אחת עם דמעות בעיניים ואמרה לי: שמע, אני לא יהודיה, אבל את השירים האלה אמא שלי שרה לי בכפר…".

גם כתבת את אחד השירים במופע.

"במבצע צוק איתן הייתי בארץ שבוע, שהיה מהקשים בחיי, ומצאתי את עצמי ער בלילות. כשאני לא ישן, אני קורא. התחלתי לקרוא טקסטים ונחה עיני על טקסט בלאדינו בשם 'הבדידות של הלילה'. ישבתי על הפסנתר ויצאה מלודיה. הרוח בארוקית, הלחן שלי".

לו"ז צפוף יש ליניב, שעובר כמעט בכל פינה בגלובוס. מהופעות אצלנו, דרך פסטיבל אופרה יוקרתי בפריז, הופעות בבלגיה, פסטיבל האופרה בעכו, שוב מופע בצרפת. רק בסוף הקיץ מצפים לו שבועיים וחצי חופש, "בבית שלי בלונדון, או בטוסקנה", הוא עוד לא החליט.

קשה להיות ישראלי בלונדון כיום?

"אני אזרח בריטניה. חי כבר 17 שנים בלונדון (מאז סיים את לימודיו בבית הספר לדרמה ומוזיקה גילדהול, אליו נרשם לאחר ששירת בלהקת חיל האוויר ולמד באקדמיה למוזיקה בירושלים). כמעט ואין לי חברים ישראלים שם. אני מסתובב בעיקר בחוגים של אמנות קלאסית. אז נכון, יש בלונדון אזורים שפחות נעים להסתובב בהם, אבל מזרח לונדון לדעתי זה האזור הכי מרתק. מקסים שם."

בתנאי שאתה לא מדבר עברית…

"אנחנו נורא אוהבים להגזים. אין בעיה לדבר עברית. אבל נכון, יש משהו אנטי ישראלי, שהוא יותר פוליטי, ויש אנטישמיות. אז יש בעיה, אבל זה לא חדש. תמיד היו כאלו. לצערי, אני רואה את זה גם בעולם שלי. יש מנצחים שכף רגלם לא תדרוך בישראל".

אתה אישית נתקלת בגילויי אנטישמיות?

"בלונדון – לא. במקומות אחרים – כן. בשבדיה, למשל. בנורבגיה, עשו חרם על הקונצרט שלי בבית האופרה. בדרום אפריקה עלו מפגינים על הבמה ופוצצו פצצת סירחון. מצאתי את עצמי מרים את אחת המפגינות וזורק אותה לעבר כוחות הביטחון שהיו שם, תוך כדי שאני ממשיך לשיר. לפעמים אני מגיב. לפעמים אני שותק. זה בהחלט מתסכל, אבל למדתי שכל דבר כזה שקורה, בסופו של דבר זה יחסי ציבור, אז בסדר. תפגינו, תצעקו, עכשיו תתחפפו ותנו לשיר בשקט".

אתה חושב לפעמים שאם היית הולך לכיוון המוזיקלי של אחיך החיים שלך היו יותר קלים?

"אני מעולם לא חשבתי במונחים של איך לעשות את חיי קלים", הוא צוחק, "מוזיקה קלאסית באה לי באופן טבעי. כן, אני אוהב דברים קלילים יותר, אבל עושה מה שאני מרגיש. מדד ההצלחה הוא בעיקר בעיניי. פחות משנה לי כמה קנו אלבומים. אני לא חי בשביל היח"צ. אני אוהב את החיים שלי. אני לא צריך לרצות אחרים כדי שיאהבו אותי. אני עם האמת שלי. אז כן, יכולתי לשיר מוזיקה קלה, האם הייתי מאושר? סביר להניח שלא. היום אני מאושר".

יש סיכוי לשיתוף פעולה מקצועי עם אחיך?

"בשלב זה קשה לי להאמין, ולו רק בגלל לו"ז מטורף. אם וכאשר תיווצר האפשרות, אני מניח שזה יקרה".