בין הארלם לשערייה (או: כמה טל אפשר להכניס להרכב אחד?)

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על בינת אל פאנק: אלבום הבכורה שעורר סקרנות רבה עוד בטרם צאתו הוא מעניין ונועז, אך לא חסר בעיות.

בינת אל פאנק הם שירן קרני בשירה, רגב ברוך בתופים, אור סיני הקונטרבסיסטית ,טל סנדמן בגיטרה, טל טימור בקלידים, טל אברהם בחצוצרה, טל בן רעי בטרומבון  עודד בן יצחק בסקסופון, איוון צ'רשנש בפרקשנס וגלעד אמסלם בדרבוקה. אלבום הבכורה של הלהקה, הנקרא בשמה, בהפקתו של אייל תלמודי, הספיק לעשות הרבה גלים ולסקרן קהל רב, עוד לפני שיצא.

"גרוב Fאנקי-תימני שורשי על הציר שמחבר בין צנעה, הארלם ושכונת שערייה שבפתח תקווה‎", נכתב באחד הקומוניקטים לעיתונות ואני, אף שאיני סובל מקשיים בקשב וריכוז, נתקפתי בחולשה ועירפול חושים קל: מה מוציא תלמודי, אחד מהמפיקים המוסיקלים הבכירים והיצירתיים כיום במוסיקה הישראלית מביג-בנד שכזה שמכוון לשלישייה הסקסית אך המורכבת, של צנעא, הארלם ופתח תקווה? ובכן, גם התשובה מורכבת…

בואו נעזוב בצד את סבתה התימניה של קרני הזמרת ואת המכנים המשותפים או ההבדלים החדים שבין המקורות ונתמקד בהאזנה נטו. האם הדיסק מהנה או לא? האם הוא עומד בציפיות מעבר לקהל ההופעות הנאמן? האם הוא איכותי או שטוח?

הפתיחה (החביבה), יא חביבי (תימני עממי/לאה אברהם), בעיבודם של טל טימור והלהקה, משגר הצהרת כוונות ברורה: מי שיחפש תימניות אסלי כמו אצל גדי סרי, תימניות של המאה ה-21 כמו אצל a-wa או תימניות נוסטלגית ושורשית כמו אצל golaza , לא הגיע לדיסק הנכון. ב.א.פ. מעוניינים בפאנק (funk ), באותה מידה כמו בקשר התימני. הטקסט העממי, שיר אהבה מיוסר לאהוב או ל"סומסום החבוי במזווה", מעניק את הניגון התימני לשירה בלבד, בעוד חבורת הנגנים המוכשרת, בדגש על כלי הנשיפה, סוחפת את השיר לכיוונים מערביים.

באומאק (עממי בדואי/רגב ברוך), בעיבודם של אור סיני והלהקה, מודגם האופי העממי במלוא מובן המילה של הטקסטים התימניים שנחשפים לנו בזמן האחרון. ארבע שורות, הומור ופואנטה, באים לידי ביטוי בביצוע צבעוני, מבית מדרשו של תלמודי. "אומכ דללה דללה" שרה קרני ונהנית מכל רגע. אפילו חצי מחווה לזהר ארגוב נרשמה. אהבתי.

אגף השירים בעברית נפתח במן זאמאן (רגב ברוך), חציו בעברית וחציו בערבית, שיר שהוא אלגוריה ואולי לא. המעבדת סיני מצליחה לאזן בין האופי הנשפני של ההרכב לבין הקלידים הדרושים לאיפוק שדורש הטקסט.

Yaz Gazeteci של סלדה הטורקית מקבל גרסה עברית של קרני ומחזק את האופי שמנסים חברי הלהקה והמפיק להקנות ליצירתם בכלל, ולאלבום בפרט. משהו שניתן להשוות, אולי, למה שעשו טיפקס בשנות התשעים – אופי מזרחי אולם פתוח להשפעות של כל אגן הים התיכון. חייכני, מתוק, חצוף.

המחצית השנייה של האלבום לוקה בחסר לטעמי: מיליון סודנים הוא ניסיון לבטא מחאה חברתית, פוליטית ואנושית, אולם לא הצלחתי להתרגש ממנו. ייתכן מאד שעודף השירים הללו בשנים האחרונות מעט הקהה את הטעם שניסו בנות הפאנק לעורר. יא רייתני נשמע חביב ומעט מיותר. מוז'יק שלי מנותק ולא מגובש.

הפינאלה של האלבום, זרום, של קרני, מרימה את המורל לפני הנעילה.  פשוט, אנרגטי, בעל אמירה וחזק. ב.א.פ. רוצים שנזרום, באמא שלנו. קיבלתי, זורם, אבל מדי פעם, הזרימה מופרעת ונעצרת.

אלבום בכורה מעניין, נועז, לא חסר בעיות. אבל אם לא מנסים – כבר לא מנסים יותר.