הכל טוב, הכל חדש

(צילום: יעל אופנבך)

גיא טנא על אלבומו ה-11 של שלום גד: חוליה נוספת ביצירה הייחודית של אחד המוכשרים ביותר בדור האחרון של המוזיקה הישראלית העצמאית.

הכל חדש, אלבומו האחד עשר במספר של שלום גד ללא פונץ' והשמיני עם להקתו, היהלומים (גד בגיטרות, גיל פדידה בגיטרות, בס וכינור וסתו בן שחר בתופים), מהווה חוליה נוספת ביצירה הייחודית של אחד מהמוכשרים שסובבים בינינו בדור האחרון של המוזיקה הישראלית העצמאית.

מלחמה ואהבה, יחד עם נגה שלו פותח את האלבום כאשר המוטו החוזר, "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח", נשמע, כמו תמיד אצל גד, פיוטי יותר מפיוטי ("הספר שנפל מהשמיים" הוא שיר משוררים לכל דבר) . כמפיק, גד מתחיל כבר בפתיחת האלבום לסמן סאונד רך יותר, מבושם יותר, ללא ויתור על הדרמה הגדית המתפתלת והמוכרת. הטקסט אומר "לא סכין מלוכלך, לא שיניים לא מלאך", ומבטל כבמגע קסם סמלים מלחמתיים של טינה ושנאה, מזמין אותנו להיכנס עם אהובינו למטבח, סמל הביתיות, ולהתחבר לאהבה, לנצח. כפי שגד שר זאת, זה לא נשמע נאיבי ולו במקצת.

שיר הנושא, זה שהחזיר אותי, באדיבותה של עידית מינצר הנשפנית, אך לא רק, למחוזות טום וייטסיים שסוחטים דמעות מהיום יום, מציג ראיית עולם משלימה, אופטימית, מקבלת. התפיסה הזו מניחה את המסד לפיסת אוויר קטנה, אחד מהשירים הפופיים יותר באלבום. גד מערב סמלים מופשטים (גירשנו את החושך), מובאות פוליטיות (מחקנו את הכפר), התנהגויות יומיומיות (קיללנו מתוך שינה), ואייקונים תרבותיים (בישלנו ואכלנו את עלי התאנה), ולש אותם היטב לקראת מוסר השכל ברור. גד לא חושש מעמדה של מנחה, של אמן מוביל. כשזה ברור ומוצהר, תחושת חוסר הנוחות של הנון-קונפורמיסט מתפוגגת.

אהבתי במיוחד את העכבר שעלה מרוסיה בתוך פסנתר כנף, גם בשל הסאונד הסוחף אך בעיקר בשל הכתיבה המטאפורית שעולה רמה באלבום הנוכחי של גד. הרי רק על שם השיר הייתי יכול לטחון כאן את המוח שלושה עמודים. איני יודע מי מנגן בס בשיר, גד או פדידה, אך בכל מקרה מדובר בשיר שחייב חלק ניכר מיופיו והתנופה שבו לגיטרת ארבעת המיתרים. תענוג אמיתי, ואולי באמת אשקול להסתתר עם רעייתי משאר העולם ולהעריך מחדש את מושג הגלות.

שירים כמו רוח הדברים והאושר הוא מצב של הגוף, מהווים יותר תשובות, תיאורי מצב, מאשר תהיות או שאלות. משהו בא-סימטריות שבין התחושות שעוברות בך כאשר גד שר על לוויה של אלוף, קבר אחים, דם על החול ויד אוחזת בקלשון ,לבין תחושת התעלות מלודית וקצבית, מהווה את העיקר, את ההארד-קור, או מוטב לכתוב, הסופט-קור שעושה את גד ליוצר שהינו.

חוויות העלייה ארצה של גד, שבא לכאן מצרפת בגיל עשר, באות לידי ביטוי בעיקר בקטע הכלי הרוקנרולי והמחודד מחוץ למשרד הפנים ובשיר שאחריו, להיות עולה. "להיות עולה חדש זה לכל החיים", כותב ושר גד ומבדיל עצמו מכלל מאזיניו. הפעם, לא כל אחד יכול להרגיש עד הסוף את התחושות בהן מתמקד השיר. גד שר על תלישות ("אבל לא נקשר אף פעם לכלום"), על זרות "זה לא דומה אפילו קצת"), ועל אובדן, ויוצר את אחד השירים החזקים והמשמעותיים שנכתבו כאן על הנושא הקריטי של התאקלמות עולים, ובמיוחד ילדים עולים, בארץ החמה והקשה הזו.

כפועל יוצא מהחוויה הזו, ואולי לא במקרה, משובץ להישאר בחיים לאחר "להיות עולה". גד בז לכאורה למוסכמות כמו לב שבור, עצב, עושר וריצה אחר הזנב של עצמך. הוא שר על המיזוג המיסטי של הנוהג במכונית עם המוזיקה ומנתק, ולו לרגע, את החיבור לחומריות מהשאיפות "שלנו", משמע שלו ושל מאזיניו, ולהתמסר להישרדות, להישארות בחיים, נפשית ורוחנית, והכל באחד השירים הטובים באלבום. חווית הנהיגה חוזרת בשיר החותם את האלבום, כביש מספר 1. החיבור של גד לעורק המערב-מזרח הזה, הירושלמי-תל אביבי, המדברי-ימי הזה, אינו מקרי. עבור מי שנעוריו עברו בנגב המערבי, מדובר בעורק של מרכזיות, של הדינמיקה הישראלית בהתגלמותה. "פתח את כל החלונות / וסע !" שר גד ואנחנו יכולים להישאר ספונים בציניות או להקשיב לעצה ולחוש, ולו רק הפעם, שהכל חדש.