קומפלימנטים וציפיות

(יח"צ)

גיא טנא האזין ל-the battle : עשר מחשבות על להקת aperco והאלבום המדובר שלה, על פרוג-רוק, מחמאות ופרופורציות נכונות.

1. זמן רב עבר מאז צאת האלבום המדובר של Aperco (תום מייזל בגיטרה ושירה, טל מייזל על הקלידים, יובל רז בבס, דור אדר בתופים), ועד שהגיע אליי. נאמן לדרכי, לא להאזין לפני שהאלבום החדש כולו יתנגן באוזניי ברצף, שמעתי וקראתי בהשתאות קומפלימנטים נפלאים ועל החימום המדובר להופעה של דיפ פרפל והכנתי עצמי לאלבום מופתי. הציפיות היו, אם כן, גבוהות. גבוהות מדי…
2. Aperco הם מוזיקאים במלוא מובן המילה: כבר מהצלילים הראשונים של קטע הפתיחה, האינטרו, ארוכים וסבלניים כמו הצלילים הראשונים והמושהים שפתחו את "מה שיותר עמוק יותר כחול" של תמוז. בהמשך האלבום, ניכרת האהבה הגדולה למוזיקה ולמחוזות הבלתי מוגבלים שהיא טומנת בחובה. האהבה הזו קושרת את הלהקה לפרוג-רוק ולא בכדי. Aperco מגיעים משם והולכים לשם ובמובן זה הסאונד של הלהקה מובהק ואופייני.
3. החלילן ערן טייכר אמנם אינו נמנה על חברי הלהקה אך המשקל הסגולי שלו בקטעים כמו Focused וב- Awaken , רב, מלא השראה ותורם רבות למפה הסגנונית של האלבום.
4. הגיטרה של תום מייזל, אך לא היא בלבד, מקשרים את הלהקה לפינק פלויד, בקשר אמיץ ובל יינתק. כבר כתבו על כך לפני, במידה זו אחרת של הסכמה, אך דבר אחד ברור ושקוף: מחווה היא מחווה, אך היצירתיות הגולמית היא גרעינה של המוזיקה, וגם אם ב -A Call for Submission , למשל, הדמיון בצליל מובהק ללהקה האגדית והגדולה, ניכר כי אותה גולמיות קיימת אף היא. גם Dissonant Sound Within, המוצלח יותר, מממש את העצמיות הגולמית הזו.
5. הטקסטים של יוצרים ישראלים ששרים וכותבים באנגלית נתקלים לא פעם בחומה בצורה, גם אם לעיתים סמויה מן העין, של הבדלי השפה והאתגר להתמחות בכתיבה מיומנת בשפה זרה פופולרית וקרובה תרבותית אולי, אך זרה בכל אופן. ודאי אל מול הסאונד הפינק פלוידי או הקינג-קרימזוני, יש מקום להתמודד מול הפער הגדול, הרחב, הבולט, בין הכתיבה המסוגננת ושופעת ההקשרים התרבותיים של להקות הפרוג-רוק האנגליות לבין הכתיבה הרזה, השלדית כמעט, שקיימת אצל Aperco, ובלטה במיוחד בשיר הנושא האפי.
6. אהבתי, ממקום ראשוני מאד, את הקטע הכלי Euphoria, בו בולטת הלהקה כהרכב מגובש ומיומן. הקטע מסקרן, סוחף, אולי גדוש מעט, אבל מצאתי בו עניין רב, הן כמאזין והן כמבקר.
7. ב- Delirium Before Lunch נשמע בפעם הראשונה סימנים קלושים של המרחב, הפיזי, בו פועלת הלהקה. מרחב מקומי שאינו מנותק מההוויה האמיתית והתרבותית שלה. הסימנים אמנם דקים, אך היה בהם עבורי חבל שקשור היטב למציאות, הכרח לאמן / הרכב ששורשיו וסביבתו משמעותית עבורו ועבור יצירתו.
8. הפולקיות של Horizon מבקיעה בעדנה וביופי רב לאחר וולטאג' גבוה ומספקת ערך מוסף משמעותי להרכב שהמוזיקה בגרעינו ובנשמתו.
9. שיר הסיום בן 11 הדקות, Awaken , עוסק בחיפוש אמת תוך מבוא לסיום. רוברט וואייט כתב At last I'm free תוך מבט חודר בלובן שמולו, בערפל כבד. מייזל שר על התעוררות, התחדדות אל מול הסיום. טל מייזל בקלידים פרוגיים מתעתעים מוביל את המאזין דרך חור הארנבת לסיום מסע מסעיר, לטעמי מסעיר יותר מן המסע עצמו.
10. אמנים צעירים עשויים להיסחף ולהסתנוור ממחמאות מופרזות. Aperco אכן הטביעה חותם במוזיקה הישראלית ב- 2016 , אך אנא מכם: הרגיעו, היכנסו נא לפרופורציות. הדרך עוד ארוכה והבשלות עודנה רחוקה. נהניתי מן האלבום אך ההנאה כנראה הייתה גדולה יותר אלמלא שפע התשבחות. נקודה למחשבה עבור עמיתיי.