אם זה לא נוגע, זה לא שווה

פבר 03

(צילום: גיא כץ)

(צילום: גיא כץ)

בחור רגיש בעולם קשוח, מגדיר את עצמו תום גפן, שהוציא בשנה שעברה EP ראשון  בשם Through Fire. אמירה מורג ניסתה להבין למה הוא כל-כך דרמטי ומלנכולי, מה נותנת לו העבודה עם אוטיסטים ואיך פטירת אחיו הבכור השפיעה על חייו ועל יצירתו.

 

תום גפן, בן 28, גדל בקיבוץ דורות בבית בו היו רק שתי אופציות: כדורגל או מוזיקה. אביו, אורי גפן ואחיו הבכור, שחר, היו כדורגלנים. שני אחיו האחרים עסקו במוזיקה. "הם ניגנו והם מוכשרים. אני שיחקתי כדורגל עד גיל 18 והרגשתי שזהו, אני לא מתאים לזה. אז התחלתי ליצור מוזיקה. הקמתי הרכב עם עוד 3 חברים מהקיבוץ וצרחנו מטאל במרתף. האמת, זה היה מזעזע".
מאז עברו הרבה מים בנהר, תום הלך ללמוד פיתוח קול והצטרף להרכב ירושלמי, שלטונו של הארכיטקט. "הייתי חבר בהרכב הזה חמש שנים. עשינו סיבוב הופעות ברוסיה ואוקראינה ועמדנו לצאת למערב אירופה, אבל זה בוטל. זה היה מאוד מאכזב. עזבתי את ההרכב כי הרגשתי שאני כבר לא שם והתחלתי לכתוב את המוזיקה שלי".
איך הגעת לעבודה עם אוטיסטים?
"עשיתי שירות לאומי בבית-ספר 'גיל' בתל אביב. חזרתי לקיבוץ ואמרתי לעצמי שאני חייב לחזור לתל-אביב, לעשות מוזיקה. כמובן שגם חיפשתי עבודה. אני חושב שברגע שמישהו נכנס לעולם הזה של האוטיסטים, הוא תמיד ימצא את הדרך חזרה לשם. נכון שהמשכורת לא משהו אבל זה רק חלק מההכנסה שלי, אני שר בפרסומות. זה יותר לנפש. בפירוש. נוח לי במרכז התעסוקה בחולון ומאוד נקשרתי לחברים שם".
אתה כבר לא עושה מטאל.
"לא. הסאונד שלי מאוד מלא ואני אני קורא לסגנון הזה אינדי מלודרמטי, מאוד אפל בגישה שלו. ההופעה די עצובה, מה לעשות".
למה זה?
"לא יודע. השירים שלי מאוד דרמטיים. זה לא קשור למותו של אחי, כשהייתי בן עשר, אם כי אני מניח שבאיזשהו מקום זה כן השפיע על הנפש שלי. נפרדתי לפני שנתיים מבת זוג שהייתי איתה כמה חודשים וזה היה מאוד קריטי עבורי. זו הייתה תקופה מטורפת בחיים שלי והפרידה הוסיפה נופך מאוד גדול. אבל דווקא הפרידה הזו הניעה את הכתיבה שלי, שחררה שם מעצור מאוד חזק".
אני מקווה שאתה לא מדכא את הקהל בהופעות שלך.
"גם אני מקווה. האמת שהרצון שלי הוא פשוט ליצור חיבור עם הקהל. אני מאוד ביישן, אז אני תמיד מחפש מישהו בקהל להיתקע עליו. הפידבקים מאוד טובים. אנשים באים אלי אחרי הופעות ומחמיאים. אני מרגיש שאני נוגע בהם וזה בעיניי הדבר הכי חשוב בהופעות".
אתה טיפוס מלנכולי?
"נראה לי שכן, אבל רק כשאני לבד בבית. כמו כולם, לא? לא יודע. עברתי הרבה פסיכולוגים לאורך השנים בגלל המוות של אחי. היינו קרובים עד כמה שילד בן עשר יכול להיות קרוב לאחיו הבכור, שמת בגיל 23 בגלל סיבוך בעקבות תאונת אופנוע. הוא היה מוזיקאי אבל אני לא מרגיש שאני עושה מוזיקה לזכרו. הרבה מהתהליך שעברתי, של הבנה שאני אח שכול, עיצב לי את הנפש, אז באיזשהו מקום זה מאוד השפיע. אין ספק. אני חושב שאי אפשר לכמת את הערך של הקיום שלו בחיים שלי, בעיקר ביצירה. זה מגיע משם. מהרגשות שלי, מהנפש שלי. הקהל, אולי בגלל שאנחנו מדינה בה כל אחד כמעט נוגע בשכול, מזדהה. מבחינתי, אם זה לא נוגע ולא משפיע על אנשים, זה לא שווה הרבה".
מה הלאה?
"אני פועל בכמה חזיתות. האמת שדי הגשמתי את כל החלומות שהיו לי עד כה. השאיפה עכשיו היא להופיע בחו"ל עם ההרכב שלי, להוציא עוד אלבום ופשוט ליצור. עשייה מביאה לעשייה ולעוד דברים, אז פשוט לעשות".
ב-9 בחודש תום גפן ולהקתו דה גרייט פליינס, יחגגו שנה להרכב בהופעה מיוחדת באוזנבר. לא תבואו?

 

One comment

  1. גפן תרצה /

    התרגשתי מאוד מהראיון, תום יוצר מדהים וזמר מדהים, אומן כנה ביישן עד הגיעו לבמה שם הרגישות והכנות מונחות על מגש לפני הקהל ! צריך לראות אותו בהופעה על מנת להרגיש אותו !!!

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *