הדרך ללהיטון

ספט 15

דוד פז (משמאל), אברהם אלון ואורי אלוני (יושב). צילום: מארכיון דוד פז

דוד פז (משמאל), אברהם אלון ואורי אלוני (יושב). צילום: מארכיון דוד פז

 

דוד פז, בסיפור שמתחיל בקפה נוגה ומסתיים בחתימת חוזה על מפית והוצאתו לאור של להיטון, מגזין הפופ והבידור החשוב והמצליח ביותר בישראל, אי פעם.

 
הסיפור התחיל ב-1965, ארבע שנים לפני שגיליון להיטון הראשון יצא לאור. אורי אלוני, עיתונאי צעיר וחובב פופ, כתב מדור מוזיקה שבועי בלאשה ("עושי הלהיטים"). חלק גדול מהאייטמים למדור הוא קושש בקפה נוגה בתל-אביב, מקום המפגש העיקרי של כל המי-ומי בתעשיית המוזיקה הקלה (אל נוגה נחזור בהמשך).
בסוף יוני 1967, זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים, התחלתי לעבוד בבית ההוצאה לאור טמפו, כעורכם של שני מגזינים שהוקדשו לסיפורי גבורה של לוחמים, מהארץ ומהעולם. שניהם היו מענה לגל האופוריה ואלבומי הניצחון, ששטף את המדינה באותם ימים.
יום אחד קרא לי המו"ל, שמואל מור, לחדרו ואומר: "תכיר, זה אורי אלוני. שניכם הולכים לייצר את מגזין הפופ המקצועי הראשון בישראל. אני בטוח שאתה עם הניסיון שלך כעורך, ואורי, עם הניסיון שלו כעיתונאי בידור, תוציאו את המוצר הכי מקצועי שאפשר".
אורי ואני, מכורים לאתגרים, לא חשבנו פעמיים. בתחילת ספטמבר 1967, כבר היה בדוכני העיתונים ברחבי הארץ מגזין מושקע, שנשא את השם פופ. את שער המגזין עיטר צילום של אנגלברט הומפרדינק, אז אליל-פופ עם קבלות. הגיליון הראשון הודפס ב- 5000 עותקים, שנחטפו כולם. המגזין, כך התברר, סיפק את הצמא למידע של בני-הנוער, שכבר אז גדשו את הדיסקוטקים ברחוב המסגר (בתל-אביב), רמלה וערים נוספות.
כולם ציפו בקוצר-רוח לגיליון השני, אלא שאז נכונה להם (וגם לאורי ולי) אכזבה. המו"ל נכנס להרפתקה חדשה ויקרה: הפקת צהובון סופשבוע ישראלי ראשון בסיגנון הטבלואידים הבריטיים, עם כותרות ענק וצילומים חושפניים. לצורך זה גויסו כל המשאבים הכספיים של החברה והושבתו כל ההפקות הנלוות, כולל פופ. הצהובון, שנקרא אקספרס, התגלה מהר מאוד כהימור כושל, והופעתו הופסקה אחרי 11 גיליונות.

אורי ואני ידענו שיש לנו ביד נוסחה מנצחת. צעירי ישראל היו רעבים למגזין פופ ישראלי, שיספק מידע חם ובלעדי על האלילים והלהיטים מהארץ ומחו"ל. פתחנו בחיפושים אינטנסיביים אחר משקיע המודע לפוטנציאל. אורי אלוני מצא אותו. בקפה נוגה.
יום אחד בקייץ 1969 הוא התקשר ואמר לי: "תגיע דחוף לנוגה. אני והמו"ל החדש מחכים לך". מיד התייצבתי בקפה שבקרן הרחובות אלנבי ופינסקר, ואלוני הציג את הצעיר המזוקן שישב לידו, "תכיר, זה אברהם אלון". הכימיה הייתה מיידית.

אלון היה אמרגן רמלאי, שזמן קצר קודם לכן פתח משרד אמרגנות קטן בתל אביב, ברחוב אלנבי. המשרד, שנקרא מטה האמנים, טיפח אמנים בתחילת דרכם, שמות שרובם לא הגיעו רחוק. אלון, כך התברר לנו, התכוון להפיק חוברת תדמית על המשרד והאמנים, ככלי לשיווק וקידום מכירות. לקח לי ולאורי עשר דקות לשכנע אותו ש'אף אחד לא ירים חוברת כזו מהרצפה'. לעומת זאת, אם נפיק מגזין פופ מושקע בתפוצה ארצית, הוא יוכל לפרסם בו את האמנים שלו, ובכך יזכה לחשיפה ארצית בהתאם.
הוא חשב מספר דקות ואמר: "יאללה, הולכים על זה!". עוד לפני שהספקנו לשאול מה ייצא לנו מזה, אלון לקח מפית שולחן וכתב עליה: הסכם מייסדים להקמת שבועון פופ. בעלי המניות: אברהם אלון 40%, אורי אלוני 30%, דוד פז 30%.
עם הצעה נדיבה כזו לא יכולנו להתווכח, מה עוד שהסיכום בעל-פה היה שאלון משקיע 100% מהעלויות ואנחנו משקיעים רק את הידע וכישרון.
אורי הציע לקרוא למגזין להיטון (צירוף של להיט ועיתון), וההצעה התקבלה פה אחד. עשרות האמנים, המפיקים והאמרגנים שגדשו את נוגה באותה שעה, כלל לא היו מודעים לרגע ההיסטורי. חודשים לא רבים לאחר מכן, הם כבר התדפקו על דלתות המערכת.
אורי ואני הפשלנו שרוולים, התחלנו באיסוף חומרים ובגיוס כותבים וצלמים. החלטנו שגיליון הבכורה ייצא לקראת החגים, והמשימה הוכתרה בהצלחה. ב-26 בספטמבר 1969 הופצו ברחבי הארץ 5000 עותקים של להיטון. כולם, מיותר לציין, נחטפו. וכל השאר היסטוריה.

 

2 comments

  1. נעמי רון /

    מרגש לקרוא על הימים הראשונים של השבועון החשוב והמצליח הזה. הגעתי אליו חמש שנים אחר כך, וכתבתי בו במשך 10 שנים – עבודה של כיף והרבה-הרבה עניין. נפלא להיזכר!

  2. אבי ברק /

    שלום
    יש לי את העותק הראשון של העיתון הזה
    הייתי גם קורא אותו בשקיקה ובהתרגשות בכל פעם שיצא העיתון

    סתם כך.. כמה לדעתך "שווה" העיתון הזה המקורי שנמצא בידי?

    אבי ברק

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *