מודעה מאתמול: 25 במאי, 1970

היום לפני 50 שנה יצא בבריטניה let it be , אלבום האולפן האחרון של הביטלס, שרובו הוקלט למעשה עוד לפני "אבי רוד", שקדם לו. תקליט האולפן ה-12 והאחרון של הביטלס הוקלט תחת השם get back , כשמו של הלהיט המצליח שלהם (הקרדיט היה משותף לביטלס עם הקלידן והזמר בילי פרסטון), שיצא שנה קודם לכן והגיע למקום הראשון בארצות הברית ובריטניה. בסופו של דבר נקרא על שם להיט גדול אחר בתקליט, שכתב פול מקרטני.

כשלושה שבועות לאחר שיצא בחו"ל, let it be הגיע לחנויות בארץ "התקליט הסנסציוני" והוצע במהדורה מוגבלת שכללה גם ספר. "180 עמודים צבעוניים משל ארבעת המופלאים", נכתב במודעה שפרסמה חברת התקליטים ישראדיסק, אז נציגת EMI הבריטית בישראל (כעבור זמן לא רב, הזיכיון עבר לחברת סי.בי.אס). המחיר למהדורה המיוחדת, 33 לירות ותשעים אגורות. בנוסף, התבשרו המעריצים שבקרוב יגיעו לחנויות גם פוסטרים של הביטלס, ב-2.99 לירות, שיהיה מה לתלות על הקיר.

האלבום יצא בבריטניה כחודש אחרי שמקרטני הודיע שהוא עוזב את הלהקה ובכך בעצם התפרקה. הכוונה המקורית של הביטלס הייתה לחזור למקור, להיות שוב להקת רוקנרול, ולהוריד ממינון הפסיכדליה. הכוונה השתבשה כאשר נכנס לתמונה המפיק פיל ספקטור עם פילוסופיית ההפקה הגדולה שלו, הדרמטית והעשירה. ספקטור הגיע בהזמנתם של ג'ון לנון ואלן קליין, המנהל החדש של הביטלס שג'ון לנון הביא למינויו ומקרטני לא סבל, כי רצה למנות את לי איסטמן, אבא של לינדה, שהיה עורך דין והתמחה בתחום הבידור, או את אחיה, ג'ון, שהיה עורך הדין האישי של פול.

פול מקרטני אמר על כך לעיתון באנגליה, לפני כחמישים שנה, "אני כועס על קליין. הוא הרשה לעצמו לעשות תזמור חדש לשיר שלי, בלי לשאול אותי. גמרנו את העבודה על התקליט לפני שנה. אבל לפני כמה חודשים, ג'ון הזמין את פיל ספקטור לעבוד על התזמור. כשקיבלתי לפני כמה שבועות את הקלטת אחד השירים שלי, לא האמנתי: הוא הוסיף תזמורת, חצוצרות וקולות נשים. לעולם לא הייתי מוסיף קולות נשים לשירים של הביטלס.

התקליט הגיע עם פתק מאלן קליין, ובו נכתב שלדעתו השינויים הכרחיים. זה מוכיח שוב שלא אנחנו שולטים בחברה שלנו (הביטלס), אנחנו רק חושבים כך, אבל ברור שלא. כתבתי לקליין וביקשתי שיוציא כמה מהתוספות, אבל לא זכיתי לתשובה.

אולי התקליטים מהוקצעים ומלוטשים יותר תחת הנהלתו של קליין ואולי הם מסחריים יותר, אבל הדברים האלה לא מעניינים אותי, ולא את האחרים – אני בטוח בכך. אינני רוצה תקליט מלוטש ומסחרי. אני רוצה תקליט כמו שאני רוצה אותו, כמו שעשינו יחד באולפן, בשנה שעברה. אינני מוכן שאיזו חברה מסחרית תבלע אותי חיים, גם אם אני, בטיפשותי, הקמתי אותה עם החברים הטובים שלי".

אחד משיריו של מקרטני, The long and winding road, היה הסינגל האחרון של הלהקה בארצות הברית, והגיע למקום הראשון. העיבוד המנופח של פיל ספקטור לשיר הזה, שלא על דעתו של מקרטני, היה אחד הסיבות שמקרטני הציג בבית המשפט בתביעה לפירוק חברת הביטלס.

זמן מה לאחר שהאלבום יצא פורסם בלהיטון ראיון מתורגם עם אלן קליין, שנשאל האם אמנם זהו האחרון של הביטלס, ולא עוד. "שמעתי מה שאומרים, כאילו יש סמליות בכך שעטיפת האלבום שחורה, אבל העטיפה תוכננה זמן רב לפני הפירוד, כך שלא הייתה לנו שום כוונה, סמויה או גלויה", אמר קליין. "העובדה שאין תוכניות משותפות לביטלס אינה אומרת דבר. הביטלס מעולם לא תכננו לעתיד הרחוק. לכן הייתי מעז להניח שיש עוד סיכוי לשמוע את הביטלס ביחד". זה לא קרה.

אגב התקליט האחרון של הביטלס, ב-2003 יצא האלבום let it be…naked , ביזמת פול מקרטני שרצה להביא לקהל את הגרסאות הפשוטות והמקוריות של השירים, לפני שספקטור תזמר ועשה מהם הפקה גרנדיוזית.