צילום מאתמול: 7 באפריל, 1972

אפר 11

השבוע לפני 50 שנה, שלישיית מישה סגל קיבלה פוסטר-עמוד צבע בלהיטון, ולא בפעם הראשונה: חודשים אחדים לפני כן זכתה השלישייה לפוסטר אמצע, וגם לכתבות אוהדות וראיונות עם מנהיג ההרכב, סגל, שדיבר על להקות צבאיות, על השפעתו של אלטון ג'ון עליו, וגם על עצמו, כזמר ומוזיקאי.

הלהקות הצבאיות הן אסון: "פעם הייתי צריך להיות בתזמורת חיל האוויר אבל אחרי שראיתי שזה לא זה ושהקונטרבס שניגנתי בו היה רק על מנת להישען עליו – עזבתי. לדעתי, הלהקה הצבאית היא מקום בו מקלקלים כל תרבות אפשרית. מבחינה מוזיקלית אין כלום בלהקות הצבאיות. אין אנשים מקצועיים שיעבדו איתן. אבל קשה לי להאשים אותן, כי אין בארץ מספיק בתי ספר מספיק טובים למוזיקה. בלהקות הצבאיות, במקום ללמד את (הזמר) הצעיר לשיר, מנסים לשייך אותו לסגנון זמר כזה או אחר וכל הטבעיות הולכת ממנו, וזה אסון ממש".

על "שיר החרדל" ו"האנשים אשר אהבתי" (שהשבוע לפני 50 שנה דורג במקום ה-15 במצעד העברי בגלי צה"ל): "'האנשים אשר אהבתי' הוא שיר אמיתי-פילוסופי שנכתב על ידי שמרית אור ומספר על אדם שרוצה לחיות לבד, באושר, ללא שאון העיר, ולכן הוא בורח לאי בודד. אבל החברה, אותה מסמלים בשיר האנשים שבהליקופטר, רואה בו מורד במוסכמות, והורגת אותו. כשהקלטתי את 'שיר החרדל' לא היה לי שמץ של ספק שהשיר יילך (יצליח). השקעתי בו 14 שעות הקלטה כדי להשיג צליל משובח וזה הוכיח את עצמו. אם זה (השיר) באמת משהו טוב ויש גם יחסי ציבור והשמעות ברדיו, זה מוכרח ללכת". אגב, כעבור חודשיים, לסגל כבר הייתה מחשבה שנייה לגבי "האנשים אשר אהבתי", ובתשובה לשאלה, האם הוא שלם עם שיריו הקודמים, אמר, "אני לא שלם עם אף שיר. האמצעים שעמדו אז ברשותי, היו מוגבלים. אילו הייתי משקיע יותר בכל שיר, הוא היה יוצא טוב יותר. אני לא מאשים אף אחד, רק את עצמי. פשוט התאמתי את עצמי לאמצעים שהיו ברשותי באותו זמן. גם ל'האנשים אשר אהבתי' יש לי הסתייגויות כיום. אני לא שלם עם כל התמליל. הייתי יכול לבטא את השנאה בשיר במוזיקה, במקום במילים. רק כיום אני מבחין בכך. כאשר הקלטתי את השיר הייתי שלם אתו. אחרי ששמעתי את ההקלטה, למדתי מה לא טוב בו".

אלטון ואני: "אחרי ששמעתי לראשונה שירים של אלטון ג'ון התחלתי להתעמק בסגנון שירתו ועמדתי על כך שהוא מלחין בעצמו, מנגן ושר. באופן טבעי התחלתי לחשוב על עצמי והגעתי למסקנה שלשיר זה בעצם דבר משני לחלוטין. אז גם הגעתי למסקנה שאת מה שאני רוצה להביע, בדברים שאני מלחין וכותב – רק אני יכול. כך נולדה השלישייה (עם הבסיסט יוסי מנחם – שהחליף את איתן גדרון, שהתגייס, ואחר כך היה בלהקת תמוז – והמתופף דייויד שנן). אני יודע שאומרים שאין לי קול, שאני לא זמר, ועוד דברים כאלה. אבל יחד עם זאת אני מרגיש שבכל הקלטה אני נשמע טוב יותר, ומה שהכי חשוב, שאני שר מה שאני מרגיש. זוהי המוזיקה שלי שאני יצרתי ולכן הדבר ההגיוני ביותר הוא, שאני אשיר אותה".

תן לקהל אריק וקוסם: "אין בארץ קהל אמנותי (כלומר: עם טעם טוב). זה קהל שבא לכל דבר. תן לו בכפיפה אחת את אריק איינשטיין וקוסם, והוא גם כן יבוא. לא משנה לו מה זה, העיקר שיוכל לצחוק שעה. אין כאן קהל שיבוא במיוחד להופעה של להקת אחרית הימים, למשל, או לתזמורת הפילהרמונית. אותו קהל גם הולך לראות זמר סוג ד'. זה לא קהל אמנותי".

לגדל שיער זה טבעי: "זה אופנה. באירופה של היום, כל הפרופסורים והמהנדסים מגדלים שיער ארוך. בסופו של דבר, לגדל שיער זה טבעי. להסתפר – זה דבר מלאכותי".

 

 

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *