בחזרה ל-8 בדצמבר

(צילום מסך)

בדיוק לפני שנה, ב-8.12.2013 , לציון 33 שנה למותו של ג'ון לנון, פרסמתי בבלוג שלי את הפוסט הזה, שכתבתי (כעופר ניר, שם-העט שלי בעיתון על המשמר ז"ל), מיד לאחר שנודע על הרצח. הייתי נרעש, כמובן. הייתי עצוב ואבל כאילו איבדתי בן-משפחה. במצב כזה, אתה כותב, לפעמים, בסגנון קצת מנופח. היום אולי לא הייתי מסיים ב"שלום לעפרך ג'ון, לעולם לא נשכח!", ובוחר במשהו פחות ארכאי, אבל אז, לעצב על מותו, לא היה סוף ובאמת נראה כאילו חרב עולמנו, ולו לכמה שעות או ימים.

קישור למאמר:

http://tinyurl.com/ndwd9ko

ג'ון לנון נרצח ביום שני. אחרי מודעת האבל והמאמר הראשון שלי על מותו, שפורסמו ביום שלישי או רביעי, התבקשתי לכתוב מאמר נוסף, למוסף יום שישי של על המשמר. פעם ראשונה, ככל הזכור לי, שהמוסף גבה-המצח הזה, שעסק בדברים שברומו של עולם הקיבוץ והפוליטיקה והאידיאלוגיה של מעמד הפועלים, מפ"ם והשומר הצעיר, הקדיש מקום לזמר שחייו נגדעו בטרם עת. כתבתי על לנון שהיה, "חריף וציני ומצד שני רומנטי. הוא כתב שורות כמו 'דמיין שאין רכוש', שעה שהיה מיליונר. הוא כתב על פועלים מכורים לדת, מין וטלוויזיה, ובעצמו התמכר לטלוויזיה, בניו יורק, ובילה מולה שעות". והכי עצוב, גם כיום, 34 שנה אחרי: "שעות ספורות לפני מותו הוא אמר בראיון רדיו – אני רוצה למות לפני יוקו. אינני חושב שאוכל לחיות בלעדיה".

יוקו, ואנחנו, ממשיכים בלעדיו.