ביקורת חצות

(צילום: פייסבוק)

ציפי פישר אהבה את השיר החדש, הרועש, של מידנייט פיקוקס.

אני עוקבת אחרי איתן רדושינסקי כבר יותר מעשור, עוד כשהוא הקים את להקת הג'ראנג' רוק Plastic Peacocks, שעברה מטמורפוזה ל-Midnight Peacocks, ההרכב שעומד להשיק בקרוב אלבום חדש בשם Katastroffa. האמת, כשמעתי את השירים החדשים קצת התאכזבתי. הלהקה, שתמיד ליהטטה בין מטאל למוזיקה מזרחית ופסיכדליקה, בהחלט פנתה באלבום הנוכחי לכיוון ה"כבד" והיותר רועש, שהוא פחות לטעמי. מזל שיצא השיר הזה בערבית, שמוכיח שהלהקה לא זנחה את השילוב שעשה שירים האלבום כמו El Arish ו- Hashish (מתוך האלבום הקודם "שלוש", מ-2008 ), לכל כך מוצלחים.

בהרבה מובנים המידנייט פיקוקס היו סוג של סופרגרופ, שמשך בעבר מוזיקאים מגוונים כמו מאיה דוניץ, אסף תלמודי וחגי פרשטמן לנגן איתו. כולם מוזיקאים שכיום אינם נמנים יותר בשורותיו. לפיכך, החזרה לאולפן ההקלטות אחרי תקופה ארוכה בה הלהקה לא הוציאה אלבום, ובהרכב קצת שונה, בהחלט מעוררת סקרנות לגבי מה השתנה ומה נותר כשהיה.

ממה ששמעתי, הסאונד של השיר הזה משתלב בכיף עם להקות מאזור המזרח התיכון שמשלבות דיסטורשן עם סולמות מקאם, חלקן מישראל (אורפנד לאנד וחלאס), אבל גם מירדן, טורקיה, ואפילו ארצות שמרניות יותר כמו ערב הסעודית ואיראן. אני חושבת שגם לשיר רועש כזה יש מקום בטור של "מוזיקה אתנית", כיוון שאין טעם להציג את המרחב המזרח תיכוני כמרחב סטרילי שלא מושפע ממוזיקה מערבית כמו מטאל, ולדעתי דווקא מי שמעוניין לעמוד באתגר של שילוב ז'אנרים שלא דומים אחד לשני, מסוגל ליצור מוזיקה יותר מעניינת וחדשנית.