גם שייקספיר היה מרוצה

(צילום: גדי דגון)

חיים נוי על אילוף הסוררת בבית ליסין: עיבוד מודרני, תרגום מבריק, עבודת בימוי משובחת ולהקת שחקנים מעולה. קומדיה שנונה ומענגת.

אילוף הסוררת, המחזה הנודע של שייקספיר, עולה בבכורה חדשה בתיאטרון בית ליסין. זהו עיבוד מודרני, תרגום מבריק ושזור בפניני לשון, עם עבודת בימוי ולהקת שחקנים מעולה, והתוצאה היא קומדיה שנונה ומענגת.
וויליאם שייקספיר כתב את המחזה, אחד המוקדמים שלו, כנראה בשנת 1593, על פי אגדה קסטיליאנית מהמאה ה-14, על "האיש החזק שהתחתן עם אישה חמת מזג ביותר". לאורך השנים המחזה זכה להפקות רבות וחדשות, גם קולנוע, ואפילו מחזמר נכתב בהשראתו, נשקיני קייט.
העלילה הנפתלת והידועה היא שוביניסטית בהחלט ומגוללת את סיפור הכנעתה של קתרינה, בחורה רעה וחמת מזג שאיש אינו מעוניין להתקרב אליה או חלילה להינשא לה. יש לה אחות צעירה ויפה, ביאנקה, ולה מחזרים רבים. אולם אביה, בפטיסטה העשיר, אינו מוכן לחתנה כל עוד קתרינה אינה מוצאת בעל. המחזרים אחר הצעירה מחליפים זהויות ובין לבין מתכננים למצוא מחזר רציני לקתרינה הפרועה. לעיר מגיע פטרוקיו, אציל מוורונה ששומע על הנדוניה שעתיד לקבל מי שיישא את קתרינה. הוא מחליט לאלף אותה כך שתישמע למרותו, לשאת אותה לאישה, וכמובן לקבל את חלק הארי מהונו של אביה. בסופו של דבר, פטרוקיו אכן מצליח להפוך את הסוררת, העיקשת והמורדת, לאישה כנועה ונעימה.
דורי פרנס תרגם בצורה מוצלחת, שופעת הברקות לשון, ואין פלא שמספר קטעים זוכים למחיאות כפיים, במהלך ההצגה. גם הבימוי של אודי בן משה מצוין ומשובץ בהברקות ובקטעים מענגים המהווים חוויה תיאטרלית ממש. בהצגה צוות גדול של שחקנים, חלקם גונבים את ההצגה בסצנות כאלה ואחרים, ורובם ככולם מקצועיים ומשובחים.
עיקר הנטל מוטל על מיה דגן ויובל סגל, כקתרינה הסוררת ומחזרה-מאלפה, פטרוקיו. דגן, ברעמת שיער ג'ינג'י פרוע, משתלטת מצוין על הדמות המורדת והמרשעת ומגלמת אותה בצורה נהדרת ושובת לב תוך שהיא נאלצת לבצע מטלות פיזיות קשות, להימלט ולרוץ ולהיגרר על הבמה. הטקסט השזור בעדכונים הרלבנטיים לתקופתנו, מנסה לסייע בעדה להלבין את טקסי ההשפלה השוביניסטיים, אולם עדיין ההיצמדות למקור השייקספירי, ממשיכה עד הסוף. אם כי, דגן מבטיחה, שנייה לפני רדת המסך, כי בחדר המיטות היא כבר תראה לבעלה…
יובל סגל מדהים בגילום המחזר פטרוקיו, דמות שנויה במחלוקת, ועושה זאת במשחק קולח ומהוקצע, שופע מימיקות מוצלחות, כשאפילו החיוך המלאכותי והרחב שלו הוא מלאכת מחשבת מעולה.
כאן המקום לשבח גם את שלושת ענקי הבמה הישראלית, שתורמים אישית למחזה במשחק משובח המהווה בית ספר לדור הצעיר. ראשון, אילן דר המגלם בצורה אמינה וללא רבב את האציל בפטיסטה. הוא גומא את ההצגה בהליכה קלה ומשחקו טבעי ומוצלח, קולח ויפה. יוסי סגל בדמות סוחר ממנטובה המשתכנע לגלם את אביו העשיר של לוצ'נציו, מחזרה של ביאנקה, מגיש משחק קסום ומעולה. סגל הוא שחקן בכל רמ"ח אבריו וקולו וראוי למחיאות כפיים. אלברט כהן מעניק לצופים משחק מצוין בדמות אביו האמיתי של לוצ'נציו וגם שר נפלא ומוכיח כי הוא זמר מהמעלה הראשונה. כהן זוכה גם הוא לתהילת הקהל.
גם ויטלי פרידלנד כגרומיו, משרתו של פטרוקיו, מגיש משחק נפלא ולא פעם הוא גונב את ההצגה, במשחקו, בתנועותיו ובמימיקה שלו. אפילו בגילום הסוס, סצנות הזויות למשעי. יניב ביטון הוא שחקן רבגוני הנכנס לעורה של כל דמות וכאן הוא מגלם את כטראניו, משרתו של לוצ'נציו, המחליף זהויות עימו. אור בן מלך חביב כביונדלו המשרת והקטע שלו על סוסו של פטרוקיו זוכה למחיאות כפיים.
אבי גרייניק מוצלח מאוד כגרמיו. הוא מהלך בצורה קריקטוריסטית, שופע גינונים מופרזים ומשחקו נעים ויפה. מורדי גרשון הוא הורטנסיו , עוד מחזר של ביאנקה, הנאלץ לבסוף להסתפק באלמנה קשישה, ומשחק היטב במגוון תחפושות, כמשרת וכמורה למוזיקה. ידידיה ויטל מגלם את בחיר ליבה של ביאנקה, לוצנציו האמיתי, ומשחקו טוב ומשכנע.
אגם רודברג הנעימה מגלמת את ביאנקה, בתצוגת משחק מעולה, מוצלחת מאוד, גם בסצנות קשות לביצוע, המצריכות יכולת פיזית. היא נגררת על הבמה, רצה ומועדת, אבל שיערה נותר מסודר ובבגדיה אין קמט. אגם היא בהחלט שחקנית המעניקה צביון ייחודי לתפקיד.
יקיר שוקרון המקסים מגלם בהצלחה מספר תפקידים אפיזודיים ומוכיח כי הוא שחקן מעולה, המצליח לבצע כל מטלה ודמות, ביניהם סוכן הבית של פטרוקיו, אלמנה שחורה וקשישה, חייט צרפתי מענטז ואפילו כומר, שעם הכיפה הלבנה לראשו דומה יותר לחתן בר מצווה. שוקרון מצליח לשעשע אפילו בסצנות לכאורה בנאליות, כמו טיאוט הבמה משלל נוצות ופיסות נייר צבעוניות, שהופך לריקוד נפלא.
לילי בן נחשון עצבה את התפאורה הפרקטית והמצוינת:דלתות נפתחות, שולחנות נעים ואביזרים מקסימים. המקרר החשמלי האדום ובו כל טוב הארץ ומוצרים מתקופתנו, הוא הברקה מוצלחת של הבמאי. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות נהדרות ומרהיבות עין, במיוחד בגדי הנשים. קרן גרנק אחראית לעיצוב התאורה המדויקת והנפלאה. המוזיקה של עדי כהן מענגת והולמת כל תמונה על הבמה.
אין ספק, אילו שייקספיר צפה בהפקה הזו, הוא היה מוחא כפיים בהתלהבות ובוחן בקפדנות את התכנייה לראות מי המחזאי הנפלא שכתב את המחזה.