גם שייקספיר היה נהנה
פבר 02
(צילום: ישעיה פיינברג)
חיים נוי על "המלט" בתיאטרון בית ליסין: הצגת חובה לכל שוחר תיאטרון, חוויה ייחודית, מטורללת, שזכתה לתשואות אדירות מקהל הצופים.
ייאמר מיד: "המלט" בתיאטרון בית ליסין היא הצגת חובה לכל שוחר תיאטרון וחוויה תיאטרלית שבסיומה עומדים הצופים על הרגליים ומוחאים כפיים בתשואות אדירות, במשך דקות ארוכות. אין ספק שאילו ישב ויליאם שייקספיר בקרב הקהל היה מורט את זקנו, וגם היה אחר כך מתהפך בקברו. אולם אני משוכנע שלאחר מכן בהחלט היה לוגם ספל בירה ומפטיר: כל הכבוד, בחורים, אני נהניתי.
הצגות של שייקספיר נחשבות לפסגת היצירה התיאטרלית וחובבי תיאטרון נוהרים שנים לתיאטרון השייקספירי בלונדון לחוות הצגה מקצועית ומעולה. לעומתם, ישנם רבים שלא מסוגלים אפילו לצפות בהצגה שייקספירית, וזה עניין של חינוך וטעם אישי.
כעת, יותר מ-400 שנים לאחר שנכתב המלט, עולה ההצגה בתצורה יוצאת דופן, מטורללת, אחרת, ועם זאת מעדן שחרף אורכה, שלוש שעות כולל הפסקה, הזמן חולף ביעף והקהל אינו מצפה בקוצר רוח לסיום ההצגה.
כידוע, המלט עוסק בנסיך דנמרק שמגלה כי אביו נרצח בידי קלאודיוס דודו, שנושא את אימו לאישה. רוחו של אביו מצווה עליו לנקום את מותו והתוצאה הסופית היא שבסיום ההצגה כמעט כל הגיבורים מוצאים את מותם. המלט נחשב לאחת היצירות החשובות ביותר של שייקספיר וגם הארוכה שבהם. כבר בראשית ההצגה מופיע השחקן רמי הויברגר עם נייד בידו ומשוחח עם אשתו ששואלת מתי יגיע הביתה והוא משיב לה שהערב הם משחקים את המלט וזו הצגה של שבע שעות ושתיתן לילד כריך עם טחינה.
ההצגה בבית ליסין היא בעצם טקסט המחזה של שייקספיר, מפי שחקנים שמשחקים את המלט. מעין תיאטרון בתוך תיאטרון. ההצגה מוצגת כאילו בתוך חדר חזרות של תיאטרון עכשווי. השחקנים עולים על הבמה מתוך האולם, כאילו הם באים לחזרה. הם פוצחים בשירה ובאימונים, הדמויות לובשות בגדים רגילים, וברקע גם נשמעים שירים, כמו של אייל גולן. המשחק נכנס לתוך חיי השחקנים בערבוביה אחת גדולה ולא תמיד יודעים מה מתרחש היכן. הזמן על הבמה הוא נצחי.
הבמאי יאיר שרמן רקח מצבים אבסורדיים ויצר הצגה שופעת הומור שחור והומור אנגלי, סצנות הזויות, ועם זאת, בתצורה ענוגה ורבת הוד. שרמן נתן דרור לכל הכיוונים האפשריים והתוצאה, כאמור, היא יצירת מופת בפני עצמה. יש הסבורים כי הוא פגע בקדושת שייקספיר ובעלילה הטרגית הנודעת. לדעתי, ההיפך הנכון. העיבוד היצירתי הפורה רק מעצים את גדולת המחזאי ומהווה חוויה תיאטרלית נפלאה.
אלי גורנשטיין מגלם נהדר את הרוח של אביו של המלט, שחקן וליצן. גורנשטיין הוא שחקן מופלא, זמר עם קול מדהים של בס בריטון, בית ספר מהלך לכל שחקן, וכאן הוא מגיע לפסגת תפקידיו. שירי גולן מגלמת במשחק נעים ומוקפד את גרטרוד, אימו של המלט.
משחקו של רמי הויברגר (קלודיוס), הוא הישג תיאטרלי נוסף ברזומה האדיר והנפלא של אחד מטובי שחקני הבמה הישראלית. הופעתו בהמלט היא פשוט מעולה. יורם טולדנו מבכירי שחקני הבמה בישראל, מגיש משחק נהדר וכובש בתפקיד פולוניוס.
תום חגי כלארטס ושחקן ג' מגיש משחק כובש ומקצועי. עמית פרנקו כהורציו מוצלח מאוד בתפקידו. תום זידנר ויניב שביט הם רוזנקרנץ וגילדנסטרן אמינים ומשובחים במשחקם. כרמל בין מגלמת יפה מאוד את אופליה וסצנת השיגעון שלה היא נוקבת ומוצלחת במיוחד. אופיר וייל, מטובי השחקנים בארץ הניחנים בכישורים קומיים והיכולת לגלם דמויות אנושיות מרטיטות לב, מרשים במספר תפקידים בהצגהץ כל הופעה שלו היא שירה. יש לציין גם את משחקם של עמית ברוורמן, דור אלמקייס וגיא אלון.
אחרון אחרון חביב: התהילה מגיעה לאסף יונש, שחקן שנשלף לפסגת התיאטרון ממש מבית הספר לאמנויות המשחק, לתפקיד הראשי, המלט, שבחלק מההצגה מסתובב עם כתר מקרטון על ראשו, לעתים בתחתונים, ובסצנה אחת גם ללא בגדים. יונש הוא כישרון מהלך, המצליח לספוג אליו את דמותו של הנסיך האומלל, ומשחקו שובה לב. אין ספק כי הוא תגלית השנה בתיאטרון.
דורי פרנס שיפר את התרגום הותיק והמוצלח שלו והשפה העשירה והיפה היא ענוגה ונעימה. רוני תורן עיצב תפאורה נהדרת. פולינה אדמוב עיצבה את התלבושות המדהימות והנפלאות. שלומי ברטונוב אחראי למוזיקה המצוינת. נדב ברנע עיצב תאורה ראויה.
ייתכן שהיה מקום לקצר מעט או לשנות סצנות, אולם התוצאה הסופית מאפילה על הכל והיא בהחלט יצירה מעולה בנוף עולם התיאטרון שלנו. תמונת הסיום המופלאה משולבת דם על הווילונות שעל הקיר, דמויות שקמו לתחיה, ומעל כולם קול זמרתו היפה של אלי גורנשטיין. הקהל עמד והריע ליוצרים ולשחקנים, בצדק, על הממתק התיאטרלי הייחודי.