הולך פנימה

(צילום: באדיבות הליקון)

גיא טנא על היד חמה של עידן רייכל: ללא מסכות, ללא שכבות של השפעות ושותפים. ההחלטה לעשות אלבום אישי, בנפרד מה"פרויקט", אמיצה ולא נטולת סיכון.
מה לא נאמר על ההצלחה הכבירה של עידן רייכל, זו שהחלה ב- 2002  עם בואי המיתולוגי, עברה דרך אלבומים חובקי סגנונות, שפות ואנסמבלים, והגיעה לשיאים כמו הופעתו בפרוייקט United Pianos באו"ם , בו שיתף פעולה עם מוזיקאים משלל ארצות בעולם. אין מה לדבר, רייכל הוא תופעה, עם או בלי ראסטות.
במשך יותר מעשור רייכל היה משול כתרנגולת המטילה ביצי זהב. הוא קלע ללב הקונצנזוס, נאהב והוערך. רייכל יכול היה להמשיך באותו פורמט, באותה מסורת ולהנות מפירות התרכובת הייחודית שפיתח. דווקא בשל כך, האלבום החדש, היד החמה, בו רייכל, ללא הפרוייקט שליווה אותו בצורה זו או אחרת, הולך פנימה אל הנפש ואל חייו הפרטיים, מעיד על החלטה אמיצה ולא נטולת סיכון. גם מוזיקלי. רייכל, באלבום הקאמרי הזה, מטפס על קיר חלקלק, נטול מסכות ושכבות שכבות של השפעות ושותפים. לעתים, זה מצליח, וחודר.
קטע הפתיחה, לחכות, יפהפה, עדין, ולמרות שסגנון ההלחנה של רייכל ניכר גם כאן, שמחתי להאזין ליוצר שהולך פנימה אל האישי ומצליח להביע הרבה יופי ורגש גם בקטע אינסטרומנטלי. אהבתי מאד גם את שיר הסיום, לפני שייגמר, בו רייכל בן הזוג מציג שיר אהבה מרגש, עם טקסט פשוט אך אותנטי, וסוגר באמנות מסגרת אינטימית מאד של אלבום אישי למהדרין.
ההתמקדות במשפחתיות, כולל ההורות החדשה המפעמת בו, היא בלבו של האלבום. לא רק בילדה שלי קטנה, התמים, אלא גם בשירים נוספים, רייכל מתבגר, מתחדד ומתמודד לבדו אל מול הקהל שלו שהורגל בספירות אחרות.
דווקא הניסיונות להכניס מימד קריר יותר, בעיקר מוזיקלית, לא צלחו באוזניי. הלהיט הנטחן מעגלים מהווה עבורי את אחד השירים המעצבנים של השנים האחרונות. העיבוד מטריד, ומשהו בביצוע, הכלי והקולי, מאבד כל פוטנציאל שהיה לטקסט. אולם, היות ואין דבר העומד בפני הפלייליסט, הפימפום פומפם, ושיהיה רק בהצלחה.
"היד החמה" הוא אלבום מעניין. רייכל. כמוזיקאי, כבר הציג חידושים מרשימים יותר והשיג הישגים משמעותיים יותר. כאן הוא מתגלה לנו כאדם, יותר בעבר, וכתוצאה בלתי נמנעת מהחשיפה הזו, ישנם צדדים מוצלחים יותר, ולעומתם כאלה שנעים במעגלים ללא צידוק אמיתי.