כותרות האתמול: 16 ביולי, 1971

השבוע לפני 45 שנה, צביקה פיק, אחרי שני תפוחים ולפני שיצא התקליטון אין מדינה לאהבה, סיפר על הצפוי באלבום הסולו הראשון שלו ואמר שעל אף הצלחת השירים במצעד, הוא מרגיש שהרדיו לא משדר אותם מספיק.

צביקה פיק התראיין ללהיטון לפני שיצא אלבומו הראשון כסולן (שאת שיר הנושא שלו, זוהי הדרך שלי, כתב מאיר ברקוביץ, נער בן 14 ), אחרי שכבר שיגר למצעדים שני להיטים, שני תפוחים (אהוד מנור), ואין מדינה לאהבה (יונתן גפן). פיק הלחין ועיבד את האלבום ולהקת הבמה החשמלית, עם הגיטריסט שלמה מזרחי, ניגנה, וגם הצטרפה אליו לסיבוב הופעות קיצי. עוד סיפר פיק שבאלבום יופיע דואט עם אילנה רובינא (מעשה כשפים), ושיר נוסף של יונתן גפן, אחד ועוד אחד (בגלל הטקסט הנועז, הרדיו לא השמיע את השיר). הוא גם סיפר על התוכנית להקליט באיטלקית את שני להיטיו, עם הפנים לחו"ל.

אבל פיק בכל זאת לא מבסוט. "אני חושב שלא משמיעים אותי מספיק ברדיו", התלונן. "שני הלהיטים שלי נכנסו גבוה למצעד אבל לא הושמעו ברדיו ביחס מתאים לשירים אחרים שהצליחו פחות".

צביקה לא הקליט באיטלקית את להיטיו, בכל אופן לא נמצאה הקלטה כזו בשום מקום. אבל הרומן עם האיטלקית לא נגמר וכעבור כשנתיים השתתף בפסטיבל הזמר הלועזי – מיזם יוצא דופן וחד פעמי בבידור הישראלי – ושר, באיטלקית, שיר שכתב ג'קי וולש, זמר ומלחין ישראלי שעשה קריירה כלשהי באירופה, והגיע למקום השני.

הנוסטלגיה אוהבת תאריכים עגולים: הנה, אתמול, בדיוק 45 שנה לאחר שפורסמה הכתבה, צביקה פיק בן ה-66 שוב בחדשות, שלא מרצון, כאשר פורסם בדאגה כי הגיע לבית החולים שיבא לאחר שחש ברע. הבוקר הוא שוחרר לביתו. רק בריאות טובה. זה מה שחשוב. ומוזיקה, כל הזמן.

צביקה פיק 1971