כותרות האתמול: 25 בינואר, 1974

ההצלחה הגדולה של להקת כוורת לא נעלמה מעיני חברות התקליטים בארץ, שמן הסתם ייחלו להיות הד ארצי, החברה שבה הלהקה הייתה חתומה ובה יצא התקליט הראשון, סיפורי פוגי, ותקליטיה הבאים. מה עושים כשאי אפשר להרוויח ישירות מהמקור? מנסים להרוויח מביצוע אחר למקור. דבר לגיטימי, ללא ספק, כל עוד זה נעשה בהתאם לכללים ולהרשאת בעלי הזכויות.

"הקלטה בלתי חוקית", כך נכתב בידיעה, על הביצוע של להקת הצברים ("המופיעה בדרך כלל בחתונות ובשמחות"), לארבעה משירי כוורת: פה קבור הכלב, יו יה, המגפיים של ברוך ושיר המכולת. חברת קוליפון מיפו הוציאה את התקליטון ובתגובה, הגיע איום בהגשת תביעה מצד משרד האמרגנות של כוורת, כלומר א. דשא (פשנל), ובינתיים, נקרא הציבור "להיזהר מחיקויים". קוליפון, אגב, הואשמה בעוד ניסיון הטעיה, כאשר חברת סי.בי.אס פנתה לבית המשפט וביקשה לאסור את הפצת התקליט של קוליפון, "המלחמה", שירים שהוקלטו בתקופת מלחמת יום הכיפורים, בטענה כי "שם זה עלול להטעות את הציבור", המחפש דווקא אוסף של סי.בי.אס ששמו "המלחמה האחרונה". השופט לבנברג נענה לבקשה, וציווה לאסוף מהחנויות את העותקים שהופצו.

במקרה של חברת התקליט חיפה והקאוורים לכוורת, בתקליטון ששמו שיר המכולת שירים מתוך סיפורי פוגי, לא נמסר על איום בתביעה, אבל בהחלט היה שמץ של טעם רע. לא בכך שהילדה דורית שנון שרה שיר המכולת ורומן שרון ז"ל כיסה את המגפיים של ברוך, אלא התוספת התמוהה: שיר שלישי שאין שום קשר בינו לבין כוורת, ביצוע של גדעון גרייף ליש לי יום יום חג של נעמי שמר והגשש החיוור.

טעם רע בצד, מי שקנה אז, או אסף במהלך השנים, את התקליטון הזה, שווה לו 80 דולר, לפי האתר המצוין סטריאו ומונו. התקליטון של הצברים שווה פחות, 50 דולר, אבל גם זה יפה להוצאה של כמה לירות בינואר 1974 .

רומן שרון שיר המכולת

הצברים יו יה