כותרות האתמול: 26 באוגוסט, 1982

ביום רביעי הקרוב תופיע גלוריה גיינור בתל אביב, עם תזמורת בת 14 נגנים. לפני 33 שנה, פחות כמה שבועות, גיינור הופיעה כאן לראשונה, במועדון הקולוסאום, עם פלייבק. כתבתי אז, "אחרי שלוש הופעות שונות במקום, שעשו שימוש בליווי מוקלט, הייתי רוצה לראות, מקווה לראות, כמה נגנים בשר ודם על הבמה, שילוו את מי שלא יהיה". גיינור עצמה התייחסה במסיבת העיתונאים לנושא, ואמרה "בדרך כלל יש לי להקה בת עשרה נגנים. זו הפעם הראשונה שאני מופיעה בחוץ לארץ עם פלייבק".
גיינור שרה 45 דקות לקהל לא גדול, יחסית לציפיות המוקדמות. אז עוד היה מותר לעשן במועדונים וגיינור סבלה בשקט עד שנמאס לה ודרשה להפסיק עם זה, או לפחות לא לנשוף עשן בפרצופה. היא שרה את הרפרטואר המוכר שלה, לא שהיה הרבה, וסיימה עם (כך הציגה אותו בעברית), "אנחנו נחיה", כלומר I will survive . השיר, שלדבריה, הוא האהוב עליה ביותר.
ניימדרופינג: לבאן מרסר, אז כדורסלן מפורסם, היה שם. גם השחקן המנוח מנחם עיני (הלהקה), שרקד סלואו עם בועז תורג'מן, אושיית מועדונים ואייקון-אופנה (רק שאז לא ידעו להשתמש במושגים כאלה), בעל מראה אנדורגני, טווסי, שגם הופיע בסרטו של עמוס גוטמן, "נגוע".

למחרת, מלכת הדיסקו ("התואר הזה פירושו, שפעם השירים שלי היו הכי טובים בדיסקו, וזה כבוד גדול", אמרה לעיתונאים), הפליגה לתחנת קול השלום של אייבי נתן, על ספינה שעגנה מחוץ לישראל. הצוות היה נרגש, דיווחה אירית רותם, כתבת להיטון. אייבי, שאל אותה, בשידור חי, למה הגיעה לישראל וגיינור, מלכותית עד הסוף, השיבה, "לעצור את המלחמות". זה לא עזר אז (מלחמת לבנון הראשונה), ולא בשנים שיבואו. אבל תודה על הרצון הטוב, גלוריה.
(אגב, בקטע המושחר בכתבה, כתבתי שההבדל בין פלייבק להופעה עם נגנים, הוא כמו בין אוננות לסקס: שתי הפעולות מהנות, אבל אחת מהנה הרבה יותר. אחרי שזה פורסם, תקפה אותי לפתע הפוריטניות, והחלטתי להעלים ראיות בטוש שחור. טיפשי, אני יודע. ממילא המשפט הזה כבר הודפס. למרבה ההפתעה, איש מהקוראים לא חשב שהמלים סקס ואוננות שוות מכתב נזעם למערכת. חופש הדיבור וכל זה, אתם יודעים).