כותרות האתמול: 27 ביוני, 1984

מחר תופיע בתל אביב להקת סווייד. להקת החימום שלה תהיה סיאם. אותה סיאם אייטיזית (רק שעכשיו נכתב שמה CIAM ), באותו הרכב: הדר גולדמן, ג'ף שפירו, דני מקוב ויוסי פיין. גולדמן, אחרי תקופת הרוק שלו, הלך להיות פרסומאי והצליח מאוד, וגם ייסד את משרד זרמון-גולדמן עם אילון זרמון. לאחרונה, התפרסם בעיתונות הבריטית כמי ששם כסף וקנה את ביתו של איאן קרטיס המנוח, סולן ג'וי דיויז'ן שהתאבד, ובכוונתו לפתוח שם מוזיאון שיוקדש ללהקה ולקרטיס.
ביוני 1984 פורסמה בלהיטון כתבה על "התקוות הגדולות של הישראלי": שתי להקות, להקה רטורית של יוסי אלפנט, וסיאם. ראיינתי את גולדמן ושפירו זמן קצר לאחר שהלהקה הופיעה במוזיאון תל אביב, עם רקדנים ורביעייה קאמרית.
(כאן הביקורת שכתבתי על ההופעה בעיתון על המשמר, ז"ל, תחת שם-העט שלי, עופר – או לפעמים עפר, תלוי מי היה המשכתב התורן- ניר).

לדברי גולדמן, "החלטנו לנצל את הבמה של המוזיאון והאווירה של המוזיאון, לעשות משהו אחר. זהו אולם מעולה להופעות רוק".
שאלתי בזהירות אם הופעה במוזיאון לא עושה ללהקה תדמית קצת, איך לומר, סנובית. גולדמן, האיש הכי בטוח-בעצמו ברוק הישראלי ב-1984 , לא היסס. "מצוין. אני סנוב. אנחנו להקה סנובית. ולמה? כי אנחנו מזלזלים ובזים לרוב המוזיקה החדשה שנוצרת כאן בארץ. אין אף להקה עם סאונד כמו שלנו. תנבור באלף ערימות תקליטים (אה, החלום הרטוב של קבוצת הפייסבוק האהובה 'חולי תקליטים בישראל – התאחדו'), ואם תמצא להקה עם סאונד כמו סיאם, אני מפסיק לנגן! סיאם עומדת מעבר לכל רמה בארץ".
סיאם התפרקה, התאחדה זמנית, שוב התפרקה ושוב היא חוזרת, לפחות להופעה אחת. טבעי שאחת הלהקות הישראליות המיתולוגיות (סנובית או לא סנובית), בשנות ה-80 , תופיע כחימום לאחת הלהקות האהובות ביותר על הקהל הישראלי, מאז הניינטיז. הרבה נוסטלגיה תהיה שם, באולם העגול ביד אליהו.

בהופעה בתל אביב, 2011 :