כותרות האתמול: 4 באוגוסט, 1972

מירי רגב, שרת התרבות והספורט ויאללה-כפיים שלנו, הלוחמת בעוז נגד הפלייליסט והאליטיזם הגלגל"צי (לדעתה), הייתה בת שבע כשפורסמה הכתבה, ואולי צעירה מדי לקרוא להיטון. סביר להניח שהסתפקה באצבעוני. אולי הארץ שלנו. רגב החלה לטפל בקיפוח כביכול בתחנה הצבאית, של הזמר המזרחי, לאחר שמאיה בוסקילה התלוננה. אז, לפני 43 שנה , המבואס והבלתי-מרוצה מהתנהלות התחנה היפואית היה, במפתיע יש לומר, זמר מצליח ממה שנהוג להגדיר, המיינסטרים.
כן, ששי קשת לא היה מרוצה. בכלל לא. למה? בגלל ששלושה משיריו, שצעדו במצעד העברי בחודשים שקדמו למונולוג הפגוע שלו, לא – חוזר, לא! – הגיעו למקום הראשון בגל"צ. זה הפתיע את קשת, משום ששניים מהם, הלילה הארוך ביותר בעולם ושישו ושמחו, הגיעו גם הגיעו לצמרת המצעד בתחנה המתחרה, הגל הקל, רשת ב' של היום (כותב השורות האלה מעדיף דווקא את השלישי, שם ישנה גבעה רמה). איך זה? התרעם קשת, והרי הקהל אוהב אותו, וצריך רק לבוא להופעותיו בשביל להבין. הוא גם כעס על כך ששיר נוסף, אהבה בלילה חם, מפסקול הסרט נורית (שבו כיכב ופגש באשתו מאז ועד היום, יונה אליאן), כלל לא הוצג בפינה לשיפוטכם בגל"צ.
מדוע? "צריך לשאול את גדי ליבנה (עורך המצעד)", אמר קשת. "יעצו לי לפנות למפקד גל"צ, יצחק לבני, אבל החלטתי שאין טעם. זה כמו להילחם בטחנות רוח".

הנה כי כן, במשפט אחד, אפשר להבין איך השתנו הזמנים: היום זהו הפלייליסט האימתני. אז, היה זה העורך הכל יכול, שברצונו ירומם שיר, או יקפח אותו. אגב, באותם ימים לא ממש הקפידו על חובת קבלת התגובה ממי שמתלוננים על התנהלותו, או לפחות להוסיף את המשפט הלא מחייב המודיע שלא ניתן היה להשיג את תגובתו. כך שליבנה, העורך שבידיו ניתנה אחת התוכניות הפופולאריות ביותר, אם לא הכי פופולארית, לא נתבקש לענות לטענותיו של הזמר.
ששי קשת, החוגג היום (עם יונה, אלא מה), את יום הולדתו ה-68 , מזמן כבר לא צריך את המצעד, אפילו לא את הרדיו. כיום הוא ממוקד בעיקר בבמה, בהופעות ובתפקידו כמנכ"ל היידישפיל, תיאטרון היידיש. אבי גזעונט, כמו שאומרים אצלנו בעדה.