כותרות האתמול: 5 בינואר, 1973

יום לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-31 יצאה עפרה פוקס לאי בודד. זאת אומרת, לא באמת, אלא כמטאפורה: אותו אי בודד שאליו אפשר לקחת מספר קטן ביותר של נכסי תרבות קרובים ללב. להיטון לא המציא שום דבר: ה-BBC משדר מ-1942 , שנה לפני שעפרה נולדה, תוכנית רדיו שבה אורח מפורסם אחד מתבקש להציג את התקליטים (מוזיקה, אך מותר גם מלל), שהיה לוקח לאי בודד (פלוס ספר אחד ופריט נוסף לבחירתו).
הבחירה בעפרה פוקס לא הייתה מקרית, ולא קשורה רק ביום הולדתה, אלא בעיקר בכך שאחד משיריה נקרא באי קטן. היא בחרה בשלושה תקליטים בלבד, כל אחד מייצג ז'אנר משלו ואף אחד מהם לא פופ, הז'אנר האישי שלה. פוקס, בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 , הייתה זמרת פופולארית, שבין להיטיה אני שומעת צעדים ושיר אהבה (כמו גלגל).

התקליט הראשון, של לייזה מינלי, שפוקס הכירה במועדון צברה בניו יורק, כאשר למדה שם משחק ורקדה בלהקת כרמון. "היא בחורה מוכשרת מאוד, ואפילו שהתקליט לא מלהיב מבחינת החומר, היא תמיד מקסימה", הסבירה. פוקס בחרה גם בתקליט האופרה לה טרוויאטה של ג'וזפה ורדי, ולא רק בגלל היצירה. "השתתפתי בהפקה הישראלית, כרקדנית", סיפרה. הפקה בבית האופרה הישן והלא-מפואר, ברחוב אלנבי בתל אביב, כמובן. עשרות שנים לפני שמישהו הבין את הפוטנציאל האדיר שיש לשילוב בין אופרה למצדה. אחרון חביב, תקליט עם המוזיקה של בטהובן. לאלה הוסיפה גם את המחזה בקט, מאת ז'אן אנואי – לקריאה בלבד, לא להצגה, כי הרי האי בודד, ואין קהל או שחקנים – ואת הספר, "החדש" באותו זמן, מאה שנים של בדידות, מאת גבריאל גרסיה מרקס. אה, כן: גם טרנזיסטור (לילדים שעושים פרצוף מתפלא: מכשיר רדיו על סוללות), כדי לשמוע את הבעל.
כולנו אהבנו לשמוע את הבעל, ולצפות בו, ולאהוב את שיריו. עפרה פוקס ואהוד מנור התאהבו ונישאו בניו יורק, חיו בתל אביב ושם, בדירה ברחוב בראלי, ב-12 באפריל, 2005 , הוא מת.