כותרות האתמול: 6 בנובמבר, 1985

לפני 30 שנה יצא יהודה פוליקר להרפתקה חדשה ומאתגרת: המופע הראשון שלו, ללא החברים מלהקת בנזין, שאיתה התפרסם וממנה יצא לקריירה הסולנית המפוארת. המופע נקרא כשם השיר, כשם האלבום שהחזיר את פוליקר למוזיקה היוונית ששמע בבית הוריו, ניצולי שואה מסלוניקי: עיניים שלי, של סטברוס קויומדז'יס, שהתפרסם בביצוע יורגו דלאראס.
הפעם הראשונה שראיינתי את  פוליקר היתה ב-1982, במשרדי חברת התקליטים סי.בי.אס (אח"כ אן.אם.סי וכיום חלק מחברת יונייטד קינג), בחולון. פוליקר היה צעיר, רזה, מזוקן ומגמגם מעט, דבר שהפתיע אותי לגמרי: כשאדם שר, הוא אינו מגמגם ועד אז שמעתי אותו שר, ואך ורק שר, ואיך הוא שר! אז, הוא לא היה "פוליקר". הוא היה יהודה פוליקר, הסולן והגיטריסט של הלהקה החדשה שהגיעה מהצפון, קראו לה בנזין, ויעקב גלעד לקח אותה תחת חסותו, כתב טקסטים והתווה כיוון מוזיקלי. זה היה רוק ישראלי תוסס, בועט – אבל לא מכאיב – קומוניקטיבי, וזו היתה הצלחה, כידוע. עד שנגמרה הלהקה ופוליקר הלך להיות סולן, ומה שיותר משמעותי, שינה לגמרי את המסלול שעליו דהר עד אז, מתודלק בבנזין. פוליקר נסע הביתה, למוזיקה היוונית ששמע בבית הוריו.

הוא ניגן באלבום בגיטרות וגם בבגלמה והבוזוקי המסורתיים. למופע, חיפש בוזוקאי מקצועי, ואפילו נסע ליוון, עם גלעד, לאתר שם נגן מתאים. "שמענו שניים שהיו נפלאים אבל היה חסר להם משהו. חיפשנו גם בארץ וגם כאן, אותו סיפור. היה להם קשה", סיפר. "רצינו מישהו שמנגן בגיטרה ויכול לעבור לבוזוקי. גיטריסט, לא בוזוקאי. הפספוס שלנו, שלא נזכרנו מיד בחיים רומנו. איך שאמרו לי שהוא מעוניין, נדלקו אצלי הפיוזים ואמרתי: אהה! ואז נזכרתי בצ'רצ'ילים, איתם ניגן חיים, ובמוזיקה שלהם, שהיה בה צד יווני כזה".

כשהשיר עיניים שלי השתלט על תחנות הרדיו, הייתי בלונדון. כשחזרתי, לקח לי כמה רגעים להפנים שאת פוליקר אני שומע, שר שיר שלא דומה לשום דבר שהכרתי משני אלבומי בנזין. ראיינתי אותו אז, כשהיה רק שיר אחד ברדיו. חזרתי אליו אחרי שיצא האלבום ולפני המופע שהתבסס עליו. נפגשנו בדירה של גלעד, בתל אביב, ליד שוק בצלאל. דירה גדושה בתקליטים (ומעט דיסקים, אלה רק עשו צעדים ראשונים ומהוססים בחנויות המוזיקה), וחתולים. כעבור כמה שנים, תפרוץ דליקה בדירה. החתולים ייספו, האלבומים ייהרסו. העיקר שגלעד בריא ושלם.
ישבנו ודיברנו על השירים. טראק-ביי-טראק, כמו שאומרים. פוליקר סיפר על עיניים שלי: "זה שיר שפחדתי לגשת אליו. אהבתי אותו מאוד, אבל רק לשמוע. הוא נשמע לי מושלם כפי שדאלארס הקליט אותו. חששתי לנסות ולהקליט. לא ידעתי אם אצליח להעביר את הבוזוקי דרכי, יותר טוב ממנו. פחות טוב, לא היה טעם לעשות. יעקב אמר לי: אל תקשקש, אתה יכול לעשות את זה יותר טוב ממנו ושהוא יתעלף כשישמע אותך. הקלטנו שלוש פעמים את השיר. כשהוא נגמר ידעתי שגם דאלארס יעריך את זה".
הוא לא הסתיר את התרגשותו לקראת ההופעות. "אני במתח", הודה. "הפעם זה מופע אחר לגמרי. עם 'בנזין' הייתה לי הגיטרה. האנרגיה פה היא עניין אחר, אתה מבין? אבל אני בטוח שאעלה לבמה ואז הכל יהיה בסדר".
והוא עלה לבמה והיה יותר מבסדר. היה נפלא ומרגש ומלהיב וצובט בלב וכיף גדול. פוליקר סימן שמצא את הדרך העצמאית שלו מחוץ ללהקה. המתח התפוגג. כוכב נולד, והוא מנצנץ במסלולו הייחודי, מאז ועד היום.