כותרות האתמול: 9 באפריל, 1971

לזכרו של נחום "נחצ'ה" היימן, חתן פרס ישראל לזמר עברי, שמת היום, בגיל 82 .

"קרא לי נחצ'ה", אמרה הכותרת בלהיטון, בראיון של "כתבנו בפריז", בני כהן, עם נחום היימן. כאילו שמישהו בכלל קרא לו נחום. תמיד הוא היה נחצ'ה. אולי האמנים באירופה שהקליטו משיריו (ננה מושקורי, מארי לאפורה ואחרים), התקשו קצת את הח' בשמו, אבל התרגלו, ואפילו הפכו לידידיו האישיים.

כהן ביקר את משפחת היימן בביתה המרווח (שישה חדרים, לא פחות), בפרבר של פריז: נחצ'ה, אשתו (הראשונה), דליה ובנותיהם, בלהה (בילי) וסמדר (סי), והתלהב מה"חתיכות הצבריות המדברות צרפתית כמו עברית. מי היה מאמין שהמשפחה הקטנה הזאת ישבה עד לפני שנתיים בקיבוץ?".

בבית היימן התארחו גם הרבה חברים ישראלים, ביניהם מייק בראנט (שהחלים שם מתאונת הדרכים שעבר), חיים טופול וירון לונדון, אז שליח רשות השידור בצרפת.

למרות ההצלחה בצרפת ובאירופה, נחצ'ה רצה להגיע למרכז האמיתי של המוזיקה באירופה: לונדון (ואכן עזב את פריז כעבור שנה והשתקע בלונדון, שם הקים חברת הפקות).

אבל כמו כל ישראלי-גולה טוב, הבטיח נחצ'ה, בתשובה לשאלה הכל כך צפויה, "כמה זמן עוד תשב בגלות הדוויה?", שאו-טו-טו. "מקסימום שנה", אמר. "יש לנו בית בירושלים. אנחנו במערב וליבנו במזרח".

נחצ'ה חזר ארצה בשנות ה-80 , הפיק ערב משיריו (חופים), היה המנהל המוזיקלי של פסטיבל ערד בתחילת דרכו והקים את העמותה למורשת הזמר העברי כדי לנקות ושמר הקלטות ישנות ושחוקות, כל עוד ניתן להציל משהו. היום הוא הלך לעולמו והותיר אחריו מאות שירים שהלחין והרבה מאוד לבבות שנצבטו כאשר נודע על מותו, היום, בבית החולים בכפר סבא.