לבנוני וישראלית נפגשים במטוס לברזיל

שלומית דוויניק מתוך להיטון, אוקטובר 1970

החודש לפני 44 שנה, נכתב על הסרטים וודסטוק ושבלול. המצלמה תיעדה יום בחייו של ששי קשת. הקוראים הוזמנו להכיר את שלומית דוויניק, סולנית להקת פיקוד מרכז. עליזה עזיקרי חלמה על שיתוף-פעולה איזורי וצביקה פיק בישר על תחילת הקריירה הסולנית שלו.

גיליון 34 של להיטון, מסוף אוקטובר 1970 , הביא ידיעה מרגשת: עליזה עזיקרי נפגשה במטוס, בדרך להופעה בברזיל, במלחין הלבנוני אליאס רחבאני (שכתב, עם אחיו מנסור, להיטים רבים בערבית). רחבאני, ברוחב לב – סליחה על משחק המלים, קשה להתאפק – הציע לכתוב לעזיקרי שיר. במיוחד עבורה. אנחנו לא זוכרים האם זה אכן קרה ועזיקרי ז"ל נהנתה משיר של רחבאני. אבל, לפחות שיר לבנוני אחד שלו, שכתב לפיירוז, הפך ללהיט בצרפתית: "אשם", של ז'אן פרנסואה מישל.
עוד בחדשות: טמירה ירדני, היום מגה-מפיקה, אז עדיין זמרת שיצאה לייצג את ישראל בתחרות זמר בשוויצריה. צביקה פיק הודיע שהוא מתחיל לעבוד על אלבום סולו ראשון, והוסיף, "אינני יודע איך יתקבל הדבר (סחתיין על העברית המלוטשת), בעיני גבי (שושן) ושוקי (לוי, חבריו לשוקולדה). מצידי אין התנגדות להמשיך להופיע כשלישייה". ואז, הגיע "שני תפוחים", וצביקה כבר לא הביט לאחור.

עוד סופר על שלישייה חדשה שהתגבשה תוך כדי המופע משירי הצרפתי ז'אק פרוור: צילה דגן ז"ל, דני מסנג ויאיר קלינגר קראו לעצמם הצירוף המקרי ושרו את השיר הזה:

בחדשות, בקצרה, מאוד, נכתב על הלהקה הגרמנית הרעשנים שנכנסה למצעד הבריטי בפזמון המכשפה. הכניסה של להקה גרמנית למצעד הבריטי, לא דבר שבשגרה, הספיקה בשביל שלהיטון יכתוב על כך, ולו רק משפט אחד. כנראה שכאשר נכתבו הדברים, לא היה ידוע שסולנית הלהקה היא ישראלית לשעבר, עדנה בז'רנו.

בין הכתבות בגיליון: ראיון עם סולנית להקת פיקוד המרכז, שלומית דוויניק, שעוד לפני גיוסה התפרסמה בצמד יגאל ושלומית, עם הבחור  מראשל"צ, יגאל בשן (שהפך לסולן וכוכב להקת פיקוד הצפון). אמה של שלומית היתה מעדיפה שתהיה מורה, אבל גם זמרת זה בסדר. כשמת אביה של שלומית, היא אימצה את שמו. אתם מכירים אותה כשלומית אהרון. עוד בין הכתבות, על וודסטוק, שהוקרן בישראל, וביקורת – מפרגנת, של אורי אלוני, עם קביעה שצבי שיסל גונב את ההצגה – על הסרט שבלול, בכיכובו של אריק איינשטיין. המצלמה התלוותה לששי קשת, בתיעוד של יום בחייו, שמתחיל כאשר אליל-הזמר (ככה קראו לזה אז), בביתו, יושב על מה שנראה כמיטת נוער של מתבגר טיפוסי, ומסתיים בחזרות על המופע (המבוסס על סיפורי דיימון ראניון), עיר הגברים. ששי שר שם את השיר הזה: