מצאתי נחמה בשיר הזה
מרץ 22
(צילום: ניר כספי ליטבק)
שרון גל מספרת, בלעדית ללהיטון.קום, מדוע הקליטה את northern sky של ניק דרייק, מדוע לא בחרה במשחק, כמו אביה, דובי גל, ואיך שינתה כיוון, ממשפטים לתראפיה באמצעות מוזיקה.
"גיליתי את ניק דרייק בשנות העשרים שלי (אני בת 41 ), ומצאתי נחמה גדולה מאוד במוזיקה החשופה, הכנה, המלנכולית שלו.
השיר northern sky , המלווה אותי לאורך שנים רבות, הוא למעשה שיר אהבה. בשבילי הוא מונולוג שמבטא כמיהה לאהבה, לחיבור, לאינטימיות, לשלמות. בשנים האחרונות התעסקתי בשאלות האלה בהקשר לזוגיות שלי, שלאחרונה כשלה והסתיימה בפרידה כואבת, ולקשרים קודמים.
אז הסתובבתי תקופה ארוכה עם הרעיון לעשות ביצוע לשיר ולאחר הפרידה הרגשתי שאני חייבת ליצור אותו מחדש, כמעין ריפוי עבורי. להביא לשיר הקסום הזה דווקא את החלקים של החסר, הפנטזיה הלא ממומשת. את הכאב.
פניתי אל נדב כץ כדי שיפיק את השיר. נדב הוא יוצר, מפיק מוסיקלי, טכנאי סאונד. שותף למגוון רחב של אלבומים שיצאו בארץ ובחו"ל. התוודעתי לעבודתו כשהפיק את האלבום של קוב, 'סימנים של תשוקה'. שמעתי את השירים והרגשתי שאנחנו יכולים להיפגש באותו מקום מוזיקלי. בתהליך העבודה נדב הצליח להבין את המקום אליו אני רוצה להגיע מבחינת האווירה של השיר, לרגש ולמשמעות שאליה כיוונתי".
כבתו של שחקן, קומיקאי (דובי גל), היה צפוי שתבחרי בבמה, בתיאטרון. העדפת ללכת לכיוון אחר. למה, בעצם?
"בתור 'הבת של' גדלתי עם הרבה תרבות בבית, וגם הרבה על במות ומאחורי הקלעים. היה לי יחס אמביוולנטי למקצועות האמנות (מוזיקה, משחק, מחול), ובעיקר לכל מה שמתלווה לזה, קרי הפרסום.
אני אדם מאוד מופנם ושיעורי דרמה היו סיוט בשבילי. הרגשתי הרבה יותר נוח לבטא את עצמי באמצעות הגוף ורוב חיי רקדתי.
מוזיקה הייתה שפה בבית. גם במגוון העשיר של החומרים המוזיקליים ששמענו וגם כחלק מההוויה של ה'ביחד' המשפחתי. הכיף הכי גדול שלי היה לשיר עם אבא בשני קולות. למדתי פסנתר ואחר כך עברתי לגיטרה וגם התחלתי לכתוב חומרים משלי.
הרבה שנים ניסיתי להתחמק מהתחום ומהיצירה. זה גם היה המסר שעבר מאבא: צריך מקצוע רציני, שלא אבזבז את היכולות שלי, שאגיע רחוק, שתהיה לי פרנסה יציבה. למדתי משפטים. אבל המוזיקה תמיד הייתה שם, והיא החליטה בשבילי את הדרך… במקצועי אני מטפלת במוזיקה וחושבת שזה השילוב הנכון לי ביותר, שכן אני עוסקת במוזיקה ויוצרת עם המטופלים, וגם מממשת חלק נוסף שיש בי: להיות פסיכותרפיסטית. אבל חשוב לי ליצור ולבוא לידי ביטוי אמנותי ולכן אני מנסה לפנות מעט זמן גם לזה.
אני מניחה שקל לי יותר כמוזיקאית כי אין את התחרות או ההשוואה המתבקשת לאבא שלי. מין הפרדת רשויות כזו. מוזיקה תמיד נתפסה אצלי כמימד הנקי ביותר והחף ממניירות של אמנות. חשופה יותר, נושאת אמת. אולי בניגוד למשחק ששם על השחקן להיות מישהו אחר, משהו שהוא לא באמת".