משפחה עיראקית אחת

(צילום: דליה גל-סברדלין)

חיים נוי על הבנות של אבא: מחזה רגיש, מצמרר וגם מצחיק, הפותח צוהר לעולמם של יהודי עיראק ועלייתם ארצה.

הבנות של אבא הוא מחזה מרגש, מצמרר וגם מצחיק, הפוער צוהר לעולמם של יהודי עיראק ועלייתם ארצה , באמצעות סיפורה הנוגע ללב של משפחה אחת. ההצגה, בתיאטרון היהלום ברמת גן, היא הפקה של תיאטרון השחר המתמקד במורשת עדות ישראל.
העלילה עוסקת באליהו ושלוש בנותיו הצעירות החיים בעיראק. בעיצומו של חג השבועות, על רקע עליית הנאציזם באירופה, פרץ בשנת 1941 פוגרום עקוב מדם ביהודי עיראק, שנמשך מספר ימים. אליהו מבין כי מקומה של המשפחה הוא בארץ ישראל. הוא נמלט אליה עם בתו מרים, שגם היא נעצרה איתו על רקע פעילותה במחתרת הציונית. את בתו הקטנה , מזל, הוא מפקיד בידיו של דאוד ואימו בבגדד, מחשש שלא תעמוד במנוסה ארצה. בתו הבכורה ג'ולי כבר עקרה לארץ ישראל עוד קודם לכן עם אם-המשפחה, לצורך ניתוח. ג'ולי הייתה ארוסתו של דאוד אך המצב אילץ את אליהו להפריד ביניהם. בינתיים בעיראק, נושא דאוד את מזל לאישה ונולד להם בן. מזל מגלה שדאוד בוגד בה ומחליטה להימלט אף היא לארץ ישראל, אך בנה הפעוט לא שורד את התלאות ומת. ההצגה בנויה מזיכרונות של האירועים בעיראק ומהמתרחש כעבור שנים בישראל, בתקופת מלחמת המפרץ. נכדתו של אליהו, סיגל, מתעתדת לנסוע ללימודים בלונדון ואגב כך מבקשת לחשוף בפניה את כל הסודות הכמוסים של המשפחה, ההיסטוריה הפרטית והתקופה הקשה של יהדות עיראק ומאבקה לעלות ארצה .
ההצגה מתובלת בשירים מקורים ובלחנים של העדה , בביטויים ובפכים קטנים המוסיפים נופך קל, אולם גם משרטטים תמונה כואבת על כל מה שאירע ועל כל תהפוכות הגורל. ההצגה היא חוויה תיאטרלית מרגשת ומעניינת לכל שוחרי ההיסטוריה היהודית ועדותיה והיא גם קולחת ומרשימה.
אורי גבריאל ביים מחזה מרגש ונוקב, שכתבה היטב גילית יצחקי (המשחקת בהצגה), מצחיק לעתים אבל גם מעלה הרבה לחלוחית בעיניים. גבריאל, שהוא גם שחקן מקצועי ומרשים, מגלם במשחק משובח את אליהו, המתייסר בין המעשים הנכונים שעליו לעשות, לבין המציאות שכופה עליו לנהוג אחרת.
גילית יצחקי, כאמור,  טובה מאוד בתפקיד ג'ולי. הדמות מעוצבת כהלכה ומדגימה היטב את המסורת העיראקית על לחניה ופתגמיה. שרון מלכי שמש נהדרת כמרים, הבת שחוברת למחתרת היהודית בעיראק. לירית מאש מעולה בתפקיד מזל, משחקה מרטיט וסצנת מותו של פרי בטנה מרגשת מאוד ורבת עוצמה תיאטרלית. אלי מנשה טוב מאוד כדאוד ומצליח לשלב בין האיש המסור לבוגדני, בין דאוד בעיראק ודאוד בישראל, וכל התפניות בעיצוב הדמות מרשימות ביותר.
נואית קדם הנהדרת מגלמת במשחק משובח את סיגל ומרגשת במיוחד בתמונת הסיום, כאשר היא מגיעה לאחר שנים רבות בלונדון אל בית המשפחה בארץ, וכל שנותר שם אלה הזיכרונות. נואית מרשימה כנערה הבוחרת בעצמאות ומגשימה את שאיפותיה והיא מהווה קרן אור תוססת ומקצועית בהצגה הייחודית הזו.