סיגל שאול: יש לי ביצים של יען. גדולות.

סיגל שאול (צילום: יח"צ)

קומדיה בעיראקית? יש דבר כזה. אמירה מורג ביררה עם השחקנית סיגל שאול, מדוע דווקא בעיראקית והאם כך זה נשמע יותר מצחיק.

התיאטרון העיראקי, של השחקנית היוצרת סיגל שאול יוצא בהצגה חדשה ננה סלימה בעיר הגדולה. הסיפור: אלמנה עיראקית מחליטה לפני יום הולדתה ה-70 שהחיים הטובים מתחילים עכשיו. היא עוברת לגור בתל-אביב ומתמודדת עם כל מה שיש בכרך הגדול: אהבות, אכזבות, נסיעה לתאילנד, הבן ההומו של החברה ועוד. התוצאה מצחיקה בטירוף. אם עוד לא הבנתם, ההצגה בעירקית, עם קצת עברית. חגיגה לדוברי השפה.
זוהי ההצגה השלישית העולה בתיאטרון העיראקי. קדמו לה אנא ומראתי וסיפור חייאתי ובית אל ג’יראן, שרצו כל אחת במשך שנה וחצי, עשרות הצגות ברחבי הארץ. בין מעריציה של שאול גם הסופר סמי מיכאל, שניגש אליה לאחר שצפה ב"בית אל ג'יראן" והחמיא לה על השפה, על האותנטיות ועל שהצליחה להגיע לקהל רחב ומגוון.
סיגל, למה עירקית?
"כמעט 7 שנים אני כותבת ועושה תיאטרון בעירקית. נכון, זה קצת מגביל, אבל יש לי קהל והפכתי להיות הכוכבת של הקהילה, שהיא די גדולה. כשהבנתי, בתחילת הדרך, שיש לחומר הזה קהל, זה עניין אותי. לא ציפיתי שיהיה כזה 'וואו' אבל זה היה. אני מאוד רוצה לעשות תיאטרון בעברית אבל משום מה, בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מציגה בעיראקית, כי הקהל אוהב את זה וזה כיף כשהקהל אוהב אותך. אני נהנית, אז למה לא. אגב, מכיוון שזה באמת מדבר לכולם, רבים מבקשים ממני להכניס כתוביות או תרגום או לעשות גרסה עברית. אני בודקת את זה".
בינתיים, בעצם אולי את מפסידה את הקהל שאינו דובר עיראקית?
"נכון, אבל אני עושה עוד דברים מדי פעם. עיראקית זה מהבית. אני מבינה ומדברת שוטף. כמו הסבתות. אני זוכרת שכשהייתי נערה, והייתי יוצאת החוצה עם אמא וסבתא שלי, לא הרשיתי להן לדבר בחוץ בערבית. די התביישתי בזה. כשאתה גדל אתה מבין את היתרונות והחסרונות של השפה והמקום ממנו באת".
מה בין אמא פולניה לאמא עיראקית?
"מה קרה לך? העיראקיות הן הפולניות של עדות המזרח, על כל הדרמות. העיראקיות המציאו את זה. אנחנו אולי יותר קולניות".
אני חייבת להחמיא לך על האומץ. גם הקמת תיאטרון עיראקי, גם יוצאת עכשיו בהצגת יחיד.
"זו פעם ראשונה שאני עושה הצגת יחיד. קצת חששתי שהכל יהיה על הכתפיים שלי אבל ברוך השם, מהפעם הראשונה זה עבד ועבד בענק. אני טופחת לעצמי קצת על השכם כשאני לבד עם עצמי. זה עוד אתגר שעמדתי בו. אני מגדלת לבד שני ילדים. עשיתי הסבה למשחק בגיל 30. למדתי כלכלה ומנהל עסקים והוצאתי תואר, כי זה היה חשוב לאבא שלי, אבל המשחק תמיד בער בי. לצערי אבא שלי נפטר ולא זכה לראות את ההצגות העיראקיות שלי, אבל אני בטוחה שהוא מתפוצץ מגאווה. למדתי משחק בלימודי ערב, כי לא יכולתי להרשות לעצמי ללמוד יום שלם, ואיך שסיימתי התחלתי עם מופעים לילדים וככה התחלתי להתגלגל. אף סוכנות לא הסכימה לקבל אותי, בגלל שלא למדתי בבית ספר למשחק, אז עשיתי לעצמי. הרבה אומרים שיש לי ביצים של יען. ענקיות.  כשאני רוצה לעשות משהו, אני הולכת 'דוך'. אין מצב שאוותר".
מה תייעצי לשחקן מתוסכל ומובטל?
"אל תבכה על מה שאין לך. פשוט תקום ותעשה. עשייה זה הפתרון להרבה בעיות בחיים. אם אין ברירה, תעשה לבד. כשאוהבים את המקצוע, עושים כל דבר. ואני אוהבת".

התיאטרון העיראקי