צילום מאתמול: 24 בספטמבר, 1971

יומיים לפני יום הולדתו ה-28 קיבל אריאל זילבר מתנה מלהיטון: תמונת שער. בין הפנייה לפוסטר של טוני כריסטי, שעשה מה שעשה למען מריה, וכתבה על אילן ואילנית וראיון עם שלמה גרוניך (גרויניך?!), המצהיר "אינני זמר", עם סימן קריאה תקיף – תמונה של זילבר הצעיר, בסוודר, מסתכל למעלה וקצת ימינה (כעבור כמה עשרות שנים, הוא בהחלט יפנה ימינה, מבחינה פוליטית, וגם כלפי שמיא, ויהיה ליהודי מאמין).

אולי בלהיטון רצו לתת לזילבר תמריץ חיובי, מה שנקרא, זריקת עידוד, טפיחה על הכתף, קריצה של יהיה בסדר ועוד ביטויים מהסוג הזה, משום שבגיליון הקודם, זילבר דיבר על הדילמה שלו: האם להישאר בארץ או לחזור לפריז ולנסות לגשש את הדרך לקריירה בינלאומית. מצד אחד, הודה זילבר, הלהיט קולנוע במקום לא הצליח בצרפת, בניגוד להצלחה העצומה בארץ. "אילו מישהו היה אומר לי לפני חצי שנה שאגיע פעם לראש המצעד, הייתי צוחק ממנו. אבל המציאות לפעמים דמיונית מכל חלום", אמר זילבר.

מצד שני, ויחד עם הלהיט הזה, זילבר הצליח גם כמלחין עבור הגשש החיוור (האישה היחידה בחיי, בטי בם), ולכן, הוא התלבט: האם להישאר ולהמשיך לכתוב מוזיקה עבור אחרים, או בכל זאת לנסות את כוחו ומזלו בחו"ל. "אני עדיין אינני מוכן לוותר על השוק העולמי", אמר, "במיוחד כשיש לי כבר בסיס מסוים, ויש לי חוזה עם חברת תקליטים צרפתית".

כעבור כשלוש שנים, זילבר הצטרף לשלום חנוך, יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל, להקת תמוז. בדיוק לפני שבוע, התקיים בראשל"צ מופע האיחוד שלה, החד-פעמי, ואולי לא. עוד נראה. זילבר ויתר על קריירה בצרפת לטובת ישראל. נראה שלא התחרט על כך.