צילום מאתמול: 9 בינואר, 1976

בשער גיליון מס' 303 , ירון לונדון הצעיר (יחסית), מתרווח על הכורסה בביתו, משכל רגליו ומישיר מבט למצלמה, רציני. יש שמץ של חיוך, לא יותר. הסלון אירופי למראה: שטיח, וילונות. אבל הווילונות מכסות על תריסים של דירה ישראלית טיפוסית. האיש שהיה בסוף שנות ה-60  "שליחנו בצרפת" (ואירופה בכלל), מטעם רשות השידור, השתלב היטב בטלוויזיה הישראלית החד-ערוצית.

בתקופה שבה צולם השער, הוא היה האיש שיודע לשאול, שתובע תשובות, בתוכניתו "טנדו", בה אירח אחד-על-אחד. האורח המפורסם ביותר היה ניסים סרוסי, שלונדון העלה אותו על הגריל, שאל וחקר בדרך שנראתה לצופים רבים מתנשאת ויהירה ומזלזלת, לא רק כלפי סרוסי ושיריו, אלא כלפי כל הזמר הים-תיכוני הפופולארי. הוא לא הסתפק בנתיחה של הטקסטים של סרוסי (ויש להזכיר שלונדון בעצמו כתב פזמונים פופולאריים רבים), גם התייחס למראהו החיצוני של הזמר, לקומתו הלא-גבוהה, לנעלי הפלטפורמה שלו. דווקא הראיון הזה נמחק מארכיון הטלוויזיה, כמוהו כהרבה תוכניות וראיונות שאיש לא חשב שצריך לשמר, אבל הפרודיה הזאת של "ניקוי ראש", עדיין איתנו ותודה ליוטיוב.

לונדון, שהיום מלאו לו 76 שנה, תמיד היה איש של מילים ולכן מובן מדוע התבקש לכתוב שיר של מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה. הטקסט של לונדון (שמתי כספי הלחין), הוא מחווה של מעריץ לאיש שהמציא את הגלידה, הפצצה והריהוט ועוד אלפי מילים יפות, מילים עפות, מתגלגלות מן הלשון.