רוק בלי בושה

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על שמונה שורות של נעמי חשמונאי: אלבום בכורה של יוצרת מסקרנת, שיש בו רגעים עוצמתיים ומרשימים, לצד חוסר אחידות ברמת השירים.

את מעלותיו של אמיר צורף כמפיק, המוזיקה הישראלית כבר מכירה למעלה מעשרים שנה. באלבום הבכורה של נעמי חשמונאי, שמונה שורות, הוא מצליח להקנות לכתיבה שלה ולמצב הייחודי-אישי של חשמונאי מעטפת הולמת, מלשון מהלומה, לא כמילה נרדפת למתאימה, בועטת, מכה, כמעט אלימה, יחסית לטקסטים האישיים כל כך. שיר הפתיחה איך זה, הוא ללא ספק אחד מהעוצמתיים בעת האחרונה. שיר רוק סוחף, מנוגן היטב, לוחץ על כל הנקודות הנכונות כדי לפתוח אלבום בהצהרה שהנה, כאן, נראה את הקולות.
אבל מהפסגה, הדרך למטה קצרה (ולא ששאר השירים שבאלבום אינם איכותיים), וצורף מתקשה ליצור בנבל, עוד שיר בו חשמונאי נוגעת לא נוגעת בתפר בין האמונה האישית והקולקטיבית לבין חיי היום יום, את התלכיד הכמעט-מושלם שייצר בקודמו. התוצאה פחות משכנעת ופחות מבליטה את היכולות הגבוהות של חשמונאי.
לאחר נסיון מעניין ורך יותר להקדיש שיר שלם לפסוק מתהילים ע"ז בשיר ויחפש רוחי, מגיע עוד שיר טוב, בושה, בו הטקסט המצוין של חשמונאי, שמדלג בין מטאפורות של ילד, המון, זרים ובית, נעטף שוב במלבוש רוקי מאוריינטציה בריטית של סוף האייטיז ותחילת העשור שלאחריהן. אהבתי.
הבלדות של חשמונאי כתובות היטב, טקסטואלית, אולם משהו הולך לאיבוד, מאבד כוח ,מבחינת המוזיקה וההפקה. לא יכולתי שלא לתהות עד איזה גובה יכלו להגיע טקסטים משובחים כמו בסתר מדרגה ונהר, עם טיפול ועבודה שונה.
כמעט ונזכרתי בהופ סנדובל הנפלאה ממאזי סטאר כאשר שמעתי את מול שמיים, היפה והענוג. חשמונאי מצליחה לשחזר רכות, געגוע, אהבה גדולה וחוסר אונים אל מול עובדות החיים, ונשמעת מדויקת, לא דרמטית מדי אך גם לא שטוחת מבע. הצ'לו של נטע אירמאי עושה קסמים בשיר הזה.
חשמונאי היא אשה משכילה, דעתנית, יוצרת מרשימה לכל הדעות, גם ללא קשר לדתיותה, שבצירוף לנשיותה הופכת אותה ליוצרת מסקרנת ברוק הישראלי. דבר אחד לא מפוצח: מיהו הזכר אתו מנהלת חשמונאי דיאלוגים באלבום, ברוצה להתפלל החריף, נדנדות ושירים נוספים? האם , כפי שנדמה לי, אין מקום באלבום של חשמונאי לשותף הגברי, האנושי, זה שעוזר לה לנהל את חייה ולגדל את ילדיה. האם מדובר בהצהרה של חשמונאי לקראת המשך דרכה, כי האל הוא הכתובת לשיריה, כבתפילה, וחייה הזוגיים יינעלו במפתח שיושלך הימה? מעניין לראות.
"שמונה שורות" הוא אלבום שיש בו רגעים מרשימים מאד, עוצמתיים מאד, ובו נחשפת לרוק הישראלי מבצעת בעלת פוטנציאל משובח וייחודי. עם זאת, קיים חוסר אחידות בולט ברמת השירים והרבה סימני שאלה לגבי רמת האינטימיות אליה מוכנה/מסוגלת להגיע חשמונאי, ביחס לקהל הרחב.