שירות דב

דב זעירא ואהרון מורג (צילום: אמירה מורג)

 דב זעירא ייסד את התקליט חיפה, גילה את גילה אדרי והפך אותה למלכת הפופ הישראלית, הוציא את אלבומיו הראשונים של בועז שרעבי וייצג בארץ חברות מוזיקה זרות (וירג'ין, איילנד) כעת הוא משחזר, בסדרת האלבומים "כמו פעם", תקליטי ויניל עבריים שיצאו בעבר בחברה. אהרון מורג שוחח עם זעירא.

דב זעירא ייסד בשנות ה-60 את חברת התקליט חיפה, ששמה הפרובינציאלי כלשהו היה מטעה: מהמשרדים ברחוב הרצל הוא הראה לישראל הסיקסטיזית כולה איך עושים פופ בעברית, עם גילה אדרי, טינאייג'רית ששרה "הנשיקה הראשונה" כאילו קראו לה סילה בלק או סנדי שו והקריות זה בעצם ליברפול.

מודעה של התקליט חיפה מ-1965 (דרך ג'ייפרס)

גילה אדרי בהופעה

כשהתחלתי לכתוב על מוזיקה – מה מוזיקה? פופ, קראנו לזה – בתחילת שנות השבעים, התקליט חיפה היתה אחת מארבע החברות החשובות בשוק המוזיקה הישראלי לצד סי.בי.אס (כיום אן.אם.סי-יונייטד), הד ארצי (שנבלעה ע"י אן.אם.סי), וליטראטון (שהפכה לפונוקול). היו עוד, אבל אלה היו הגדולות, שסיפקו רוב התקליטים לקהל וכמובן, לנו, העיתונאים.
התקליט חיפה בניהולו של זעירא עדיין קיימת, אבל בקטן: משרד-וחצי בבית צמוד-קרקע, אי-שם בשרון. בתו, הדס, עוזרת לו בניהול. הפרויקט הנוכחי העיקרי של זעירא הוא סדרת כמו פעם: הוצאות מחודשות של תקליטי-ויניל שהופצו בעבר ע"י התקליט וחברת מקולית (שהקטלוג שלה נרכש ע"י התקליט), במארז של שני דיסקים. עד כה יצאו, בין השאר, בועז שרעבי (שני האלבומים הראשונים, בעטיפה האדומה והירוקה); אילן ואילנית ("ושוב אתכם" ו"ישראל שלי חוגגת", בתוספת בונוסים נדירים); להקת הנח"ל בתוכניתה ה-21 ("שלווה", "קרנבל בנח"ל), יחד עם חבורת הזמר של פיקוד צפון ("בלילה על הדשא"); גילה אדרי ("הנשיקה הראשונה" יחד עם אוסף האי.פי שלה, כולל שירים שרואים אור לראשונה בדיסק); מארזים של דני מסנג, רן אלירן, עמי שביט ("הפרח הלבן"), ועוד. כולם, יסוקרו בהרחבה במסגרת "התקליטייה".

אלבומים בסדרת "כמו פעם"

"כמו פעם" היתה למעשה הסיבה לביקור אצל זעירא. באנו, כי הדואר היה בעיצומים וגם כשהוא עובד כרגיל – כרגיל?! – לך תסמוך על חבילה שתגיע בזמן סביר. אז הצענו לבוא אליו ולחסוך משלוח (ממנו), והמתנה ארוכה ומעצבנת (מאיתנו).
בסוגריים, ובמבוכה, עליי להודות שלמרות הוותק שלי ובוודאי הוותק של זעירא, זו הפגישה הראשונה שלנו. לא יצא לנו קודם. המגעים שלי עם התקליט, בשנות ה-70 ואילך, התנהלו באמצעות עובדים בחברה. חלקם היו נחמדים. אחרים – אחד במיוחד, שלא אזכיר בשמו כיוון שהוא מוכר היטב ועדיין בתחום המוזיקה אבל מכיוון אחר – פחות.
זעירא איש לבבי. איש כלבבי. הוא מזמין אותי למשרדו הקטנטן, גדוש בניירות, מאסטרים, תקליטים בעטיפות שחלקן מרופטות. מערת אלדין של חובבי וינילים בכלל ועבריים, בפרט. זה הדבר האמיתי, חברים. מכאן, עד השנה הבאה, ישוגרו עוד "כמו פעם" (מתוכננים 21 כותרים), ביניהם – וזה כל כך בשבילנו ולמגזין שאתם קוראים עכשיו – אלבום האוסף תקליט הזהב 72, בחסות להיטון. של פעם.

תקליט הזהב 72 '

אנחנו יושבים בסלון (אמירה מצלמת, ונשבע לכם שלא הייתי מודע לכך), ומדברים. זה לא ראיון. לא תכננו ראיון. פשוט, שיחה בין אדם שהיה חלק מתעשיית המוזיקה בישראל, חלק חשוב ומשמעותי לאורך שנים, ומי שכותב על מוצרי אותה תעשייה לאורך שנים רבות. האיש שופע אנקדוטות וזיכרונות. זה לא ניים-דרופינג להרשים את האורח: זעירא באמת הכיר את דיק ג'יימס, מי שהיה המנג'ר של אלטון ג'ון ובחברת התקליטים שלו (DJM ), הקליט בשנות הקריירה הראשונות. זעירא אכן פגש את הסטודנט ההיפי ריצ'רד ברנסון שייסד חברת תקליטים בשם וירג'ין וניהל אותה מתוך מחסן די עלוב (כך אני זוכר זאת, בכל אופן), בסמטה שיוצאת מפורטובלו רוד, בסנטר של השוק המפורסם.
אז אנחנו מדברים: על ברנסון, וירג'ין, איך זעירא קיבל את הזיכיון לחברה מתחת לאף של מתחרים בישראל ואיך בזכות אלבום אחד, טיובלר בלז של מייק אולדפילד, וירג'ין הפכה מחברת תקליטים, לאימפריה אדירה של מוזיקה, תעופה, רכבות, סלולר ועוד (וביססה עוד יותר את מעמדה של התקליט בקרב חובבי הרוק בישראל).

מייק אולדפילד – טיובלר בלז (ההוצאה הישראלית, מאוסף פרטי)

 שמות נוספים עולים בסלון הבית: ז'אן פרנסואה מישל ("אשם", "להתראות קנדי היפה"), שזעירא מתעקש שהוא הוא שגילה את הזמר הצרפתי. הוא מספר איך שמע את השיר "צרות וסקנדלים במשפחה" והחליט שצריך גרסה בעברית ואריה "פפה" פלדמן ז"ל הקליט, והיה להיט גדול. הוא מספר איך שכנע את הזמר הצעיר אמנון שבת שעם השם הזה קשה לעשות להיטים, והפך אותו לעמי שביט ("הפרח הלבן"). הזיכרון של זעירא חד יותר משלי: אני מזכיר לייבלים שאהבתי והתקליט ייצגה בישראל, כמו וירג'ין, כמובן, איילנד, ורטיגו. "לא ורטיגו", פוסק זעירא, "אבל 'קריסאליס', כן. אותה ייצגנו". הוא גאה גם בכך שהיה הראשון להוציא בישראל אוספי להיטים, וחינך את השוק, כמו שאומרים, שלא חייבים לקנות הרבה תקליטונים כשאפשר לקבל אותם על אלבום אחד. כמו זה:

מודעה לאוסף להיטים של התקליט חיפה, 1969 (דרך ג'ייפרס)

אנחנו נפרדים מזעירא, מצוידים במוזיקה טובה, זיכרונות טובים וציפייה להווה ועתיד טובים לא פחות, בשבילו ובשבילנו: חובבי נוסטלגיה שהיו רוצים להחזיק שוב ביד את הפלטה העגולה, המחורצת, עם החור באמצע השחור. כמו פעם. אם לא, אז לפחות את הגרסה הדיגיטלית, עם הלוגו המוכר מאז: התקליט חיפה. עכשיו, בשרון.

בועז שרעבי – מי ידע שכך יהיה

עמי שביט – הפרח הלבן

גילה אדרי בקאוור לשיקוי אהבה מס' 9 של המחפשים